טור ישן בעין השביעית

ועדת צדוק החמיצה את העיקר מאת: אלי פולק, ישראל מידד

תאריך פרסום: 01/02/1998 הוועדה הפכה את האתיקה העיתונאית לנושא של רשות ולא חובה


ועדת צדוק קובעת בצדק בהקדמה למסקנותיה ("העין השביעית" מס' 12) כי "הגנה על יכולתה של העיתונות היא בראש ובראשונה הגנה על האזרחים הזקוקים לה לשם ניהול החיים האזרחיים באופן ההולם את שיטת הממשל הדמוקרטית". חוקי העיתונות בממשל דמוקרטי נועדו בראש ובראשונה להגן על האזרח הקטן, על זכותו לחופש הביטוי, וזכותו לדעת ולקבל מידע. אך דומה שלמעשה פירשה הוועדה את המטלה שהוטלה עליה, קרי "לבדוק את מידת ההתאמה של החקיקה הקיימת להתפתחויות החברתיות, המשפטיות והכלכליות שחלו מאז הקמת המדינה", כקריאה להגנה גורפת על מקצוע העיתונות.

הוועדה הפכה את האתיקה העיתונאית לנושא של רשות ולא חובה. היא המליצה לא לעגן בחוק כללי אתיקה עיתונאית וסנקציות בגין הפרתם. אמנם היא קובעת כי כל עיתון וכל עיתונאי יהיה חייב לקיים את כללי האתיקה שתקבע מועצת העיתונות, ולהישמע לפסיקות בתי-הדין שלה, אך אין שום דרך שבה ניתן לאכוף על העיתון ועל העיתונאי להישמע להוראות המועצה.

הוועדה כלל לא נתנה את דעתה לסוגיה הקשורה לתפקודה של מועצת העיתונות, למידת האמון שרוחש לה הציבור הרחב, ולשאלה אם גוף, המורכב ברובו מעיתונאים ומו"לים, יכול להיות גם כלב שמירה על העיתונות ולייצג נאמנה את דרישות הציבור.

תלונה המוגשת למועצת העיתונות חייבת לעבור את מחסום היועץ המשפטי של המועצה. היועץ המשפטי אינו חייב לנמק את החלטתו בפני המתלונן ו"החלטת היועץ המשפטי היא סופית ואינה ניתנת לערעור". היועץ המשפטי מועסק מטעם המועצה, תפקידו להגן על האינטרסים של המועצה ולאו דווקא על האינטרס של הציבור.

מועצת העיתונות מאפשרת רק לאדם שנפגע ישירות מפרסום עיתונאי להגיש תלונה. היא מכירה בחובותיה כלפי עושי החדשות, עושי הכותרות והדמויות שעליהן מדווחים וכותבים; אין היא מכירה בחובותיה כלפי הצרכנים, קוראי העיתונים, האיש הקטן אשר משלם מכיסו כאלף ש"ח בשנה, בתקווה לקבל עיתון שבו מידע אמין, ואין היא מוכנה להילחם את מלחמתו.

מעניין להשוות את הכללים הנהוגים במועצת העיתונות, גוף וולונטרי שהוקם מטעם ציבור העיתונאים, להוראות הקבועות בחוק. ברשות-השידור וברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, החוק מחייב מינויים של "אומבודסמנים" -- ממונה על קבילות הציבור ברשות-השידור ונציב תלונות ברשות השנייה. ברשות-השידור קובע החוק כי "כל אדם רשאי לפנות לממונה, לקבול או להתלונן בפניו על כל עניין הנוגע למשדרי הרשות או לאופן פעולתה של הרשות".

ניסוח דומה קיים בכללי הרשות השנייה. התוצאה היא שכל אדם שמאזין לשידור או צופה בו, ומאתר שנכלל בו מידע שקרי או מטעה, נחשב לנפגע ששמורה לו הזכות להתלונן, גם אם נשוא הדיווח לא מצא לנכון להתלונן.

זכותו, ואולי אף חובתו, של ציבור צרכני התקשורת למחות. מועצת העיתונות אינה מכירה בכך; היא מגינה על חבריה ובכך הופכת את כללי האתיקה
היפים שלה לחסרי משמעות. להנחת העבודה של ועדת צדוק -- לאמור: "הודות לקיומם, הגלוי והיציב, המחייב והמקובל, של כללי אתיקה מקצועית, קיימת הצדקה להסתפק ברמת התוקף הנורמטיבי של כללי האתיקה הללו בכל מקום שבו העיתונות פועלת על פיהם בדרך כלל" -- אין אחיזה במציאות. ההפך הוא הנכון: דווקא החקיקה מגינה על הצרכן ואילו הנורמה הוולונטרית, כדוגמת זו שמפעילה את מועצת העיתונות, פועלת לרעתו.

לא במקרה התעלמה ועדת צדוק מתפקודה הלקוי של מועצת העיתונות: ארבעה מחברי הוועדה קשורים במועצה והם היו"ר מר חיים צדוק, שהוא נשיא מועצת העיתונות, פרופ' עמוס שפירא, שהיה ממלא מקום נשיא מועצת העיתונות, פרופ' אסא כשר, שהינו חבר במליאת מועצת העיתונות כנציג ציבור, ופרופ' זאב סגל, שכיהן כנציג ציבור במליאת המועצה עד חודש יוני 97'. שלושה מחברי הוועדה הם עיתונאים פעילים -- משה נגבי, זאב סגל, ואמנון אברמוביץ' (שלא חתם על דו"ח הוועדה כי לא נכח בישיבות המסכמות והמכריעות).

ליקוי אחר בהמלצות הוועדה הוא הפער בין המעמד המוקנה לעיתונאי לבין מעמד העורך והמו"ל. הוועדה ממליצה שאין לקבוע תנאי כשירות סטטוטוריים או חובת רישוי לעבודה העיתונאית, אך היא דורשת הגבלות סטטוטוריות על המו"לים. עורך עיתון שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לא יוכל, בצדק, לכהן בתפקידו, בעוד שעיתונאי שהורשע באונס, רצח או כל עבירה חמורה אחרת עדיין רשאי לעסוק במקצועו, ואפילו מתוך כותלי בית-הכלא. הוועדה קובעת כי אין להטיל חובה משפטית לציין ניגוד עניינים של עיתונאי, אך היא דורשת שקיפות, מניעת ריכוז שליטה ובעלות צולבת של מו"לים. הוועדה ממליצה לעגן בחקיקה הגנה על עיתונאי מפני מעסיקו במקרה שהמעסיק מבקש מהעיתונאי להפר כללי אתיקה, אך אין היא מציעה סעד לעורך עיתון ולמו"ל נגד עיתונאי שעובר על כללי האתיקה; חמור מכך, אין היא נותנת בידי הציבור אמצעי התגוננות נגדו.

הוועדה חוששת מאוד מהתערבות שלטונית בעיתונות. לכן היא ממליצה על ביטול הדרישה לקבלת רשיון כתנאי מוקדם להוצאה לאור של עיתון, ועל חסימת האפשרות להורות על סגירת עיתון -- אם על-ידי רשות שלטונית ואם על-ידי בית-משפט. לטעמה, אכיפת חוקי העיתונות תיעשה אך ורק על-ידי קנסות כספיים שיטילו בתי-המשפט. נשאלת השאלה: מה דינו של עיתון שעובר על חוקי צנזורה? ניתן להתווכח אם יש לצנזורה מקום, אך כל עוד הציבור רוצה בקיומה, הרי שיש צורך לאפשר לה לפעול באופן יעיל.

הוועדה התבקשה להתייחס לעיתונות הכתובה בלבד, אך הדו"ח הסופי שלה הוגש לשרים הממונים בספטמבר 97' -- כשלושה חודשים לאחר הגשת דו"ח ועדת פלד שעסקה בארגון מחדש של מערך השידורים. ועדת פלד המליצה לעגן את כללי האתיקה החלים על התקשורת האלקטרונית בחוק התקשורת האלקטרונית. היא אף המליצה על הקמת מועצה לקבילות הציבור, ולא סמכה ידה על מועצת העיתונות. ועדת צדוק אפילו לא מצאה לנכון לחייב עיתונים להחזיק אומבודסמן ולהגדיר את סמכויותיו בחקיקה. אין להשלים עם מצב שבו המחוקק מפלה בין עיתונאות אלקטרונית לעיתונאות כתובה. אין מנוס מהמסקנה שהסתירות בין המלצות שתי הוועדות מחייבות דחייה של המלצות ועדת צדוק.



אלי פולק וישראל מידד
פרופ' אלי פולק הוא יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת וישראל מידד הוא מנכ"ל האגודה. פרופ' פולק היה חבר ועדת פלד



גיליון 13, פברואר 1998