מאמרי בנקודה - ביקורת ספר על הר-הבית

הפונדמנטליזם האזרחי

פונדמנטליזם יהודי והר הבית מוטי ענברי, ספריית אשכולות, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ח

מאז מלחמת ששת הימים נמצאת מדינת ישראל - על ממסדיה המדינתיים, דהיינו זרועות השלטון, ועל האליטות החברתיות שלה - במאבק איתנים של הגמוניה זהותית מול תנועות שתובעות את מימוש הזכויות של היהודים על פי דין, ואף על פי התורה, על ובהר הבית. הספר מתמקד בהיבט הדתי של המאבק ותורם רבות להבנתו, אך מן ההיבטים האחרים - המשפטי, הפוליטי, הדמוקרטי, ההומניסטי והליברלי - הוא מתעלם


מובאה:
בספר מתגלה בעיה יסודית: האם הוא מתמקד בהר הבית או בבית המקדש, והאם יש הבדל מהותי באופי המחאה וההשתדלות הציבורית והפוליטית בין שני יעדים אלה?

ביוגרפיה: ישראל מידד, תושב שילה, משמש כמזכיר אגודת "אל הר ה'", וכותב עבודת מחקר על הנכחתו של הר הבית בשיח הפוליטי הציוני.

כנראה שלא כל מה שרואים מכאן רואים משם. בספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית", שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, פורס מוטי ענברי, המלמד באוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית, תמונה רחבה ועמוקה של הקבוצות הפועלות למען הר הבית ב-15 השנים האחרונות. השאלה שעולה בעקבות הספר היא מה בדיוק רואים? וביתר חריפות: מה חושבים שרואים?

מאז מלחמת ששת הימים ושיבת הריבונות היהודית על הר הבית באופן רשמי, גם אם לא מעשי, נמצאת מדינת ישראל - על ממסדיה המדינתיים, דהיינו זרועות השלטון, ועל האליטות החברתיות שלה, בעיקר אנשי אקדמיה, תרבות ותקשורת - במאבק איתנים של הגמוניה זהותית מול תנועות שתובעות את מימוש הזכויות של היהודים על פי דין, ואף על פי התורה, על ובהר הבית. הספר תורם רבות להבנת מאבק זה, אבל הוא לא מקיף מספיק. הוא מהווה השלמה מסוימת לספרו של נדב שרגאי "הר המריבה", גם מבחינה היסטורית, גם מבחינת שדה המחקר, וגם מבחינת איכות המחקר. אולם כבר מתחילתו מתגלה בספר בעיה יסודית: האם הוא מתמקד בהר הבית או בבית המקדש, והאם יש הבדל מהותי באופי המחאה וההשתדלות הציבורית והפוליטית בין שני יעדים אלה?

בספר תשעה פרקים, מבוא וסיכום, ואין ספק שמידע רב וחשוב כלול בהם, אלא שלפעמים הדילוגים בתולדות המאבק וההתמקדות בעשרים השנים האחרונות אינם מאפשרים רצף מובן ועומק. היריעה נראית אמנם רחבה, אך היא אינה רחבה דיה. שבתי בן דב למשל זוכה לפרק שלם, בעוד "הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית" אינו מוזכר, ולא מוזכר שמם של ד"ר אילת מזר וד"ר שמואל ברקוביץ. חיסרון זה מבליט את העובדה שהספר עוסק רק במה שמכונה פונדמנטליזם דתי, ומתעלם מגופים ואנשים אחרים שעוסקים בנושא הר הבית. לאחר בן דב בא תורם של יהודה עציון, מוטי קרפל והרב יצחק גינזבורג, שגם לכל אחד מהם מוקדש פרק שלם. הקשר הנוצרי מוסבר ומנותח בפרק האחרון.

נרטיב תאוקרטי פוסט ציוני

ענברי מתרכז בנושא הפונדמנטליזם או הרדיקליזציה של הדת, ואינו דן בהתחמקות השלטון הישראלי, על כל ממשלותיו, ממימוש הזכויות היהודיות בהר הבית על פי החוק החילוני, ומתוך שיקולים ערכיים, דמוקרטיים, הומניסטים וליברליים. הפונדמנטליזם האזרחי הזה, שמונע מיהודים להתפלל או לחפור בתוך המתחם, ובד בבד נותן יד חופשית לווקף המוסלמי להשחית ולהרוס, נעדר מהתמונה שענברי מצייר, ובכך שלמותה נפגעת והבנת הקורא נותרת חלקית. האם יש הבדל בין המושג פונדמנטליזם לבין קביעתו של ענברי ש"ספר זה עוסק באקטיביזם משיחי" (עמ' 12)? האם אלה עניינים זהים או שיכול להתקיים פונדמנטליזם יהודי במאה שערים ובני ברק למשל, בלי הקשר משיחי ובלי שיוך למאבק על הר הבית.

ענברי מציין שפעילות ציבורית ענפה בנושא הר הבית החלה במחצית השנייה של שנות השמונים, אבל הוא משמיט מרשימת הגורמים לכך את הבנייה המוסלמית הבלתי חוקית של במות תפילה על ההר, ואת השחתתם של אזורים נרחבים במתחם, למרות שמעשים אלה זכו להד תקשורתי. בעקבותיהם הוגשו שאילתות רבות בכנסת, התקיימו דיונים במליאה, נערכו ביקורים של ועדת הפנים של הכנסת, ואף הוגשה הצעת חוק להקמת מִנהל הר הבית שיוציא את ניהול האתר מידי הווקף.

הפגם בגישתו המחקרית של ענברי הוא שכל פעילות בעניין הר הבית מוגדרת מראש כדבר שלילי. גם אם אין בספר הטפה ביקורתית נגד פעילותן של הקבוצות שעוסקות בנושא הר הבית, מטבע הדברים הקורא מזדהה עם הכותב ונוצרת אצלו אוטומטית עמדה עוינת לפעילות זו. הדבר נכון במיוחד לאור העובדה שענברי כורך את העשייה למען הר הבית עם השאיפה ל"מדינת תורה", ומסמן את האפשרות "שהתחושות המשבריות של פינוי ההתנחלויות פתח מקום לנרטיב תאוקרטי פוסט ציוני כתגובת נגד" (עמ' 212).

אני מצפה מחוקר אובייקטיבי שיעמיד את נושא הר הבית בהקשר רחב יותר, או לחלופין שיצמצם את היקף הנושא וישנה את שם הספר בהתאם למשהו כמו "השאיפה למקדש כביטוי לפונדמנטליזם יהודי". מי שלא קרא את "הר המריבה" ויסתמך על ספרו של ענברי בלבד, לא יבין את היקף המערכה על הר הבית שנמשכת כבר למעלה מארבעים שנה. הממד הפוליטי, להבדיל מהממד הדתי, אינו בא לידי ביטוי בספר. הוא כולל פגישות עם ראשי ממשלה, שרים, ח"כים ומנהיגי מפלגות, ואין לו השלכות פונדמנטליסטיות. קיים גם ממד משפטי, שכולל להערכתי כ-150 עתירות לבג"ץ. ניתוח תוכנן של העתירות על פי אמות מידה משפטיות והיסטוריות מעלה שלא מדובר בפונדמנטליזם. גם הממד האזרחי חסר בספר, ולכן הטענה שקיים, או מתהווה, נרטיב תאוקרטי פוסט ציוני שמדרבן את הפעילות למען הר הבית, פוגעת בערך המדעי של הספר.

על איזה נרטיב מדבר ענברי? אולי במקום תופעה פוסט ציונית נמצאנו חוקרים תופעה של קדם ציוניזציה? תהליך של חזרה לתודעה קודמת, למטרות וליעדים של העם היהודי החי בארצו? ענברי אינו מתמודד מספיק עם האפשרות הזו, ועל הקורא לזכור שהספר מציג תמונה מצומצמת מזווית פרשנית אחת. כל פרשנות היא לגיטימית, בתנאי שהיא מתבססת על התמונה הכוללת ומציגה עובדות נכונות.

לא פותר את החידה

בספר יש גם אי דיוקים, חשובים יותר ופחות, ודברים שנשמטו. החלטת בג"ץ "חוגים לאומיים" הייתה ב-1970 ולא ב-1968 שהיא שנת הגשת העתירה (עמ' 115); שמו של אחד מראשי המחתרת היהודית הוא מנחם לבני ולא מיכאל לבני (עמ' 68); בדיון על גישת הרב צבי יהודה קוק בנוגע להר הבית (עמ' 19-20), היה ראוי להזכיר שהרב צבי יהודה עבר בעצמו את רחבת הר הבית מצפון לדרום כדי להגיע לכותל המערבי יום לאחר שחרור המקום; קבוצת "נאמני הר הבית" לא הושארה מחוץ למעגל של "שוחרי בית המקדש" (עמ' 120), גרשון סלומון בחר שלא להצטרף אליהם; ראשית ההתייחסות לנוצרים על בסיס האוניברסליות של המקדש (עמ' 189) הייתה בסוף שנות השבעים, בסיוע סטנלי גולדפוט המנוח, בעיקר דרך למברט דולפין וטרי ריזנהובר; לא מאיר שמגר היה היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1987 (עמ' 129); ענברי מנחש ש"כנראה" מועצת יש"ע מממנת את מבצע "סיבוב השערים" (עמ' 31), דבר שבנקל ניתן לבדוק; שבט לוי חולק ל-24 מעמדות ולא ל"מטות" (עמ' 81); הרב משה סגל מוזכר (עמ' 156), אבל ספרו "דור דורשיו" שנוגע לנושא המרכזי של ענברי אינו מוזכר בביבליוגרפיה; אין דיון על חלקם של הרב יהודה עמיטל, ורבנים נוספים שאינם יושבים על משבצת הפונדמנטליזם, בפעילות למען הר הבית; אורי צבי גרינברג אמנם נזכר בספר (עמ' 89), אבל שמו לא מופיע במפתח.

אין ספק שהקריאה בספר מעשירה את הדעת, מעמיקה את המחשבה, ומאתגרת את המתעניין בסוגיות בסיסיות במחשבה היהודית והפוליטית, אך עדיין מרחפת מעליו חידה שלא באה על פתרונה: האם הר הבית מזין את הפונדמנטליזם שענברי בטוח בקיומו, או שהפונדמנטליזם מזין את ההתעוררות למען הר הבית?