הטור שלי בשבוען "בשבע", גליון 347, 18 ביוני 2009

צחוק פוגע


אחד התחומים הכי בעייתיים ביריעה של ביקורת התקשורת היא הסאטירה. במחקר שביצעתי בזמנו כמנכ"ל 'לדעת' לפני כתריסר שנים עקבנו אחרי התוכנית 'החרצופים' בתקופת הבחירות. מתוך קצת יותר מ- 90 קטעים שונים, הרוב המחלט העביר מסר שלילי, פוגעני, מזלזל ובכמה מקרים, כמעט אנטישמי (מלצר חרדי מגיש ראשו הכרות של חילוני) נגד נציגי המחנה הלאומי ושומר המצוות. תוכניות הסאטירה בשנה האחרונה הוסיפו את הקטעים על נעם פדרמן ועל ח"כ יעקב כץ שנדונו בטור זה לאחרונה.

התגובות של האחראים על הפיקוח על השידורים, הציבוריים והמסחריים, הן, בין היתר, מי יכול לשפוט הומור? האם אין הגנה על זכות הביטוי? סאטירה מטבעה מקצינה, מגזימה ופוגעת אומרים לנו ומאחורי הגב, יש תחושה של 'מי אתם בכלל שתפריעו לאנשי הקדמה, החוכמה והצדק?'. זה תחום של יצירה בידורית יגידו. נכון, יש לנו הומוריסטים אבל אצלנו אין השחזה והשפלה מקובלות כתכונות רצויות.

אז מה עושים? יש לכונן מאזן אימה מול הסאטירה. המסוגלים אנו? האם גופי שידור יהיו מוכנים להעלות תוכנית כזו כשבין גיבורינו יהיו למשל גדעון לוי, כרמלה מנשה, עמוס שוקן ואורי אבנרי? האם נהיה רשאים לרדת על דודו טופז, חנן גולדבלט וכיו"ב, או שגם שם אנשי הברנז'ה יהיו מחוץ לתחום הטיפול הסאטירי? גם אז הם יצחקו אחרונים?