לדיון: לגיטימציה

אני לא מתנחל

מה מבדיל בין מתנחלי שיח'-מוניס וסומייל לבין מתנחלי אריאל? לגיטימציה בינלאומית. תשובה לעפרה ישועה-ליית

בן דרור ימיני | 2/6/2009 10:14

על שאלה אחת, כתבה כאן אתמול עפרה ישועה-ליית ("גם אני מתנחלת"), השמאל הציוני לא מוכן לענות: "מה ההבדל בין מתנחלי סומייל, ג'מוסין, ושיח'-מוניס לבין מתנחלי אריאל וקריית ארבע". ומכיוון שנולדתי בג'מוסין, אז יורשה לי לומר למי שמתעקשת להיות מתנחלת: אני לא מתנחל.

אני מציע לכותבת לקרוא קצת יותר. היא לא יודעת את התשובה, משום שהיא מתעקשת שלא לדעת. היא עסוקה בקריאת מה שהיא וחבריה חושבים. הרי יש אינספור פרסומים העונים על השאלה. אבל היא לא קראה. לפעמים, גברתי הנכבדה, צריך גם לקרוא. לא רק לכתוב.

לתיאוריה הזאת - אין הבדל בין תל אביב לנצרים - יש לא מעט שותפים. גם החמאס, גם רוב הפת"ח, גם השמאל הרדיקלי. וגם רבים בימין. רק בשבוע שעבר, בכנסת, הבהיר בוגי יעלון, הרכש החדש של הימין, שהולך ומקצין ימינה, שזכותם של יהודים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל. גם הוא חושב, כמו הכותבת, שאין הבדל. גם הוא מתנחל.
הקרב על הלגיטימיות הבינלאומית

אלא שיש הבדל. משום שמדינת ישראל נוצרה גם על בסיס של לגיטימיות בינלאומית. רוב העולם מכיר בקווי הפסקת האש שלאחר מלחמת העצמאות, על אף שהם חורגים מקווי החלוקה. אך רוב מוחלט בעולם אינו מכיר בריבונות הישראלית בשטחים שנכבש וב-1967. גם הדוגמה שהימין משתמש בה - כיבוש טורקי של חבל אלכסנדרטה, שסוריה נאלצה להכיר בו - אינה מדויקת. משום שרוב תושבי אותו חבל הצביעו בעד סיפוח לטורקיה.

המאמץ האנטי-ישראלי איננו בשדה הקרב. הטרור לא יחסל את ישראל. גם לא רקטות מעזה או טילים מסוריה. המאמץ העיקרי מופנה לשלילת הלגיטימיות הבינלאומית. בלעדיה, ישראל
תהפוך לדרום אפריקה של עידן האפרטהייד. מדינה מצורעת. חבל אלכסנדרטה לא ערער על הלגיטימיות הבינלאומית של טורקיה.

מאחז מגרון מערער על הלגיטימיות של ישראל. הוא מוביל לפתרון של "מדינה אחת גדולה". זה החלום של שוללי זכות הקיום של מדינת ישראל. השמאל מטיף למדינה אחת. הימין מגשים אותה בשטח. הכוונות שונות. התוצאה זהה.

ישראל לא הייתה קמה ללא לגיטימיות בינלאומית. החל בהצהרת בלפור ב-1917, שזכתה לאישור חבר העמים ב-1922, והמשך בשורה של החלטות, שהחשובה שבהן היא החלטת החלוקה ב-1947, שמאזכרת את המונח "מדינה יהודית" לפחות 29 פעמים.
מדינת כל אזרחיה - האלטרנטיבה הגרועה מכולן

עם השנים, או"ם הפך לשמום. בעיקר בגלל הרוב האוטומטי של מדינות ערב והעולם השלישי. אבל ללא החלטות בינלאומיות לא היינו כאן. הלגיטימיות הבינלאומית דהיום היא פחות מכיוון האו"ם, ויותר פועל יוצא של עמדת המדינות הדמוקרטיות. כולן, ללא יוצא מן הכלל, מכירות בזכות קיומה של מדינת ישראל.

אך אין מדינה אחת שמכירה בחזון העוועים של ארץ ישראל השלמה. תל אביב כן. מיגרון - לא. יש כרסום בלגיטימיות הזאת. יש תעשיית שקר ענקית, שפועלת בקמפוסים במערב כדי לשלול את הלגיטימיות הזאת. אין צורך לפעול בשירות התעשייה הזאת.

ההבדל בין תל אביב למגרון הוא ההבדל שבין מדינה יהודית ודמוקרטית, עם לגיטימיות בינלאומית, לבין ישות אחרת, שתהיה לא יהודית ולא דמוקרטית. זה ההבדל בין זכויות לאומיות, גם ליהודים וגם לערבים, לבין המפלצת של "מדינה אחת",‬ שהדבר היחידי שיאפיין אותה הוא מרחץ דמים אחד גדול.

נכון, ישראל צריכה להיות לא רק יהודית, אלא גם דמוקרטית. זו לא נוסחה פשוטה. יש בה גם פגמים. אבל דבר אחד בטוח: האלטרנטיבה של "מדינת כל אזרחיה" או "מדינה אחת גדולה" או "מדינה דו לאומית" - הרבה יותר גרועה. זו אלטרנטיבה שמשתמשת בשיח הזכויות, אך עיקרה הוא שלילת זכויות. זו אלטרנטיבה ששוללת מהיהודים את הזכות הבסיסית להגדרה עצמית. כן לצ'כים ולסלובקים ולקרואטים ולפלסטינים. רק לא ליהודים. היינו כבר בסרט הזה. אין שום צורך לחזור עליו.

תגובה לתגובה

הדבר החשוב הוא לגיטימציה פנימית

הפגמים בנוסחה היהודית דמוקרטית הם קטלניים לשלום. תשובה למאמרו של בן דרור ימיני "אני לא מתנחל"

עפרה ישועה-ליית | 8/6/2009 4:52 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
שמחתי שבן דרור ימיני (מעריב, 2.6.09) גילה עניין בתהייה שהעליתי בעמודים אלה: מה ההבדל בין מתנחלי סומייל, ג'מוסין ושייח מוניס לבין מתנחלי אריאל וקריית ארבע. על פי ימיני, ההבדל הוא ה"לגיטימציה הבינלאומית" שקיבלה המדינה יהודית בהחלטת האו"ם, והוא המליץ לי "לקרוא קצת יותר" על הנושא הזה.

קראתי. לא חסר חומר קריאה המבהיר שהלגיטימציה הבינלאומית שקיבלה המדינה היהודית מעולם לא חלה על ההחלטה למנוע את חזרתם של פליטים שברחו מאימת הקרבות למקומות מגוריהם הקודמים.

אדרבה, החלטות בינלאומיות שעדיין תקפות קוראות לישראל לאפשר את שובם של תושביה המקוריים של שיח מוניס, ג'מוסין ומנשיה ועוד כמה מאות יישובים ערביים או מעורבים לבתיהם וליישוביהם שבהם התנחלנו. נראה שגם נשיא ארצות הברית ברק אובמה שמע על ההחלטות האלה.

בנאומו בקהיר בשבוע שעבר לא שכח להזכיר כי "ערבים, מוסלמים ונוצרים בישראל סובלים כבר 60 שנה מניתוק וגלות. רבים ממתינים במחנות פליטים בגדה המערבית, עזה, ומדינות שכנות לחיים של שלום וביטחון להם לעולם לא זכו".

אכן, ארצות הברית ממשיכה לתת לישראל מטרייה גדולה נגד החלטות האו"ם להחזרת כל פליטי 1948 לבתיהם וליישוביהם; לנסיגה מיידית מהשטחים שנכבשו בשנת 1967; וגם נגד הקביעה משנת 1975 כי בהפלותה אזרחים על פי מוצאם ודתם מתנהגת הציונות באופן גזעני. המטרייה אינה "לגיטימציה בינלאומית" לדרך שבה מסמנת ישראל את אזרחיה ואת תושבי השטחים שבשליטתה.
הגדרה עצמית היא זכותו של הפרט ולא של הכלל

אמנות האו"ם והאמנות האירופיות בנושאי לאום ומיעוטים קובעות, בין השאר, ששום שלטון לא יגדיר מי שייך למיעוט אתני ומי שייך לקבוצת הרוב. "הגדרה עצמית" היא זכותו של הפרט ולא של הכלל. עם זאת, לגיטימציה בינלאומית אינה חזות הכל, וקיומה אינו מבטיח הרבה.

היהודים, למשל, שרדו דורות רבים בעולם שראה אותם בעין רעה למדי, וכמעט נכחדו דווקא באותן תריסר שנים שבהן עלה לשלטון משטר גזעני ומטורף שהקהילה הבינלאומית הנאורה התייצבה לגנותו. חשובה הרבה יותר הלגיטימציה הפנימית; אותה תחושה טבעית ואנושית שאומרת לנו שאנו חלק מחברה הוגנת שיש לה
סיכוי טוב להתקיים ולאפשר את רווחתנו האישית.

לגיטימציה פנימית כזאת אינה יכולה לשרוד לאורך זמן בחברה שמזהה רק קבוצה דתית אחת כראויה לשוויון זכויות; ששמה בראש מעייניה שמירה על הומוגניות אתנית ודתית; שמתחילה לחוקק חוקים נגד כל ערעור על האידיאולוגיה השלטת.

לא צריך להיות "שמאל קיצוני" כדי להבין זאת. עובדה: גם בן דרור ימיני רואה כדבריו "פגמים" בנוסחה ה"יהודית דמוקרטית" שכולנו אמורים להאמין בהיתכנותה. צר לי רק שימיני אינו מזהה (עדיין) עד כמה חמורים הפגמים האלה, וכמה הם קטלניים לכל סיכוי לחיות במקום הזה בשלום.