הטור שלי במדור "מיקרוסקופ", "בשבע, גליון 371 מיום 10.12.09

דמוקרטיה בכאילו / ישראל מידד

אחד השקרים שמוטחים נגד מבקרי התקשורת הישראלית היא הטענה כאילו יש נימה אנטי-דמוקרטית בפעילות זו. לרוב, הטענה הזאת מושמעת רק נגד אלה שנחשבים כמשתייכים למחנה הלאומי-אמוני, כי הרי ידוע לכול כי הדתיים וה'חירותניקים' הם ביסודם אנטי-דמוקרטים.

המסגור של הדימוי השלילי הזה רווח בקרב קובעי הטעם ומעצבי התרבות הישראלית. כך למשל, פירסם פרופ' גבי שפר רשימה ב'הארץ' השבוע תחת הכותרת "עוד ועדה לא תועיל". תמצית המסר היתה שיש לעצור את ההידרדרות המסוכנת של התרבות הפוליטית ושל הדמוקרטיה הישראלית.

אלא שאת עיני תפס דווקא משפט מתוך המאמר: "ביסוד הבעיה עומדת העובדה שהדמוקרטיה הישראלית נשלטת על ידי פוליטיקאים מעטים מאוד, על ידי ביורוקרטיה בכירה בעלת עוצמה רבה מדי, על ידי בעלי הון מעטים, ועל ידי מערכת ביטחון דומיננטית". אני חותם על אמיתות התיאור ללא היסוס, אלא ששפר שכח לכלול בין ה'שולטים' על הדמוקרטיה גם מרכיבים אחרים. ובעצם, עוד שניים: גורמי תקשורת ואנשי אקדמיה.

תרבות היא עניין להמונים, בעוד האליטות מנסות לשמור על מינימום של 'שולטים'. ואין לך אליטות יותר חזקות ממי שקובע את סדר היום של האזרח המצוי באמצעות הרדיו והטלוויזיה - ערוצי תקשורת ההמונים. העורכים, המראיינים והמנחים הם מיעוט זניח מבחינה מספרית, אך סמכותם לקבוע מי ומה עולים לשידור ומה לא מגיע למקלט או למסך, נותנת להם יכולת אדירה להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית. גם מרצים וחוקרים באוניברסיטאות מגדלים דורות של סטודנטים ומשפיעים עליהם בקביעת רשימות ביבליוגרפיות מאוד מסוימות, בין השאר על ידי הטלת משטר של הפחדה ואיום, כפי שבכירים באוניברסיטת תל-אביב הודו לאחרונה. גם הם אינם רבים, אבל מפיצים את דעתם בקרב האוכלוסייה המשכילה יותר. בדמוקרטיה בגרסתה הישראלית, כך נראה, העם כבר מזמן לא בשלטון.