מכתבי על עולי הגרדום

בתגובה על "היסטוריונים: תוכנית הלימוד של שר החינוך מקדשת את המוות" מאת אור קשתי ("הארץ", 22.12)
הופיע מכתבי:

בידיעה מובאים קולות של "מורה ותיק להיסטוריה בתיכון בתל אביב" וכן "היסטוריון בכיר", היוצאים נגד התוכנית ללמד את תלמידי ישראל על גבורתם של יחידים מול השלטון הזר הבריטי, במאבק המזוין לשחרור לאומי.

אני תוהה, הרי בשנים האחרונות נשמעו קולות שתבעו לימוד של נושאים אחרים הנתונים במחלוקת, כגון שירי מחמוד דרוויש וה"נכבה". האם אותם אנשים שצוטטו, אפילו בעילום שם, יצאו נגד היוזמות הללו בזמנן, או אולי רק נרטיב אחד מקודש מבחינה פדגוגית במדינת ישראל - זה של האויב?

ישראל מידד

וכן מכתבו של יהודה קידר:

אין דבר הממחיש יותר את החיוניות של יוזמת שר החינוך, גדעון סער, מאשר דבריו של אבשלום חביב בפני בית הדין הצבאי שדן אותו למוות: "העוז ותעצומות הנפש נשאבים כאן משני מחצבים: המגע המחודש של הנוער העברי עם אדמת אבותיו, המחזיר לו את מסורת העוז של גיבורי העבר, ולקח השואה, המלמד אותו כי אנו עומדים במערכה לא רק על חירותנו, כי אם על עצם קיומנו" (הוצא להורג ב-29 ביולי 1947).

חיזוק לדבריו נשמע מגרונם החנוק של חבריו עולי הגרדום, ויחיאל דרזנר: "יצאנו להוכיח לכם, שיש בארץ זו דור עברי חדש שלא יסבול השפלה... ויילחם על כבודו בכל מחיר" (הוצא להורג ב-16 באפריל 1947). חבריהם שעלו לגרדום הוסיפו, שכבוד העם ודבקותם במולדת דחפו אותם למעשי הגבורה, שאולי נראית לדור של ימינו כ"מקדשת את המוות", ולא היא.

אין בקולם גם לא מלה אחת על מוות, ולא חלילה על ההתאבדות, אף כי המצב שבו היו נתונים הביא עליהם גורל מר כזה.

בשיחות הרבות שהיו לי עם בחורים יפי נפש אלה שמעתי אותם מביעים את רצונם להוכיח לעולם, שהעם שלנו הוא עז נפש, ושהדור שלהם/ שלנו לא צמא דם הוא אלא שואף לחיים בריאים במולדת הנכספת.

חשתי תמיד בשיחותי עם דוב גרונר (שעלה לגרדום ב-16 באפריל 1947) ועם מאיר פיינשטיין (שהתאבד בצינוק בתלייה ב-21 באפריל 1947) את עומק הצער על השואה: אני שומע את גלגלי הרכבות שהובילו את אחינו ואחיותינו לשמד. הרעש הזה לא נותן לי מנוחה, אמר פיינשטיין.

לא היו לי מלים בפי לנחמם.

בבגדים אדומים, נידונים למוות על ידי בתי משפט צבאיים של המנדט הבריטי, בחצר הקטנה של הכלא התהלכו הלוך וחזור. כבוד העם שלנו היה משאת נפשם.

הם לא היו דתיים במובן הריטואלי, אבל חרדים היו לגורל העם, שהיה נתון תחת הכיבוש האכזרי הזר, שחסם את הדרך להצלת שארית הפליטה. גיבורים היו מאונס. לא בחרו להיות גיבורים. לא קידשו את המוות. קידשו את החיים.

אומץ לבם ונחישותם מוכרחים להיות נר לא רק לרגלי הנוער שלנו בדור הזה, אלא יסוד ומסד לדורות הבאים. חובה על מערכת החינוך להנציח מורשת זאת למען בניית חברה מוסרית שורשית ולמען עתידנו בארץ.

פרופ' יהודה קידר

אסיר ציון/פדוי שבי, לוחם פלמ"ח

ערד