מכתבי ב"הארץ" על האצ"ל והטרור הערבי

שני מכתבים שהתפרסמו היום בעיתון "הארץ" על פעילות האצ"ל בשנות ה- 30 ואחד שלי:

בתגובה על מכתב למערכת "זה טרור וזה טרור" ("הארץ", 7.1.10)

בני גפן צודק בציינו כי חפים מפשע נפגעו מפעולות של אצ"ל. ובכל זאת, יש תשובה לשאלתו "מהו, אם כן, ההבדל בין 'לוחמי חירות' ל'טרוריסטים'?" הטרור היהודי ההוא בא כתגובה, לאחר שבמשך יותר מ-15 שנה ערביי ארץ ישראל השתוללו ופגעו בעיקר באזרחים וברכוש - בפרעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט ובמאורעות 1936-1939. מאות יהודים נהרגו, רבים נפצעו, ושלטונות המנדט כשלו.

היהודים השיבו מלחמה, אולי באיחור. הפעילות הסטטית של ה"הגנה" לא יכלה להתמודד כראוי עם תופעת האלימות הרחבה של הערבים, וגם שיטת היחידה ה"נודדת", האקטיווית, היתה מוגבלת ביעילותה. הטרור היהודי של 1937-1939 היה אמצעי הגנה כנגד היוזמה הרצחנית הערבית, שנועדה לחסל מבחינה פוליטית ואנושית את היישוב, ולחבל בהחלטת חבר הלאומים להקים בית לעם היהודי.

ישראל מידד

שילה

*

כבר שנים יש מי שמנסים לגזור גזירה שווה בין האצ"ל והלח"י שהתפלג ממנו, לבין ארגוני הטרור הפלסטיניים. בדרך כלל מזכירים את הפגיעה בחפים מפשע כמבחן להשוואה. אלא שאלה הם אמצעים, ובראש ובראשונה חשובה המטרה. כי האמצעים להשגתה הם חלק מאופי הלחימה.

מטרת האצ"ל, הלח"י, וגם ה"הגנה", היתה מדינה עצמאית. מנהיגי מדינת ישראל הפסיקו את המלחמה נגד הערבים, מיד כשזאת הושגה. הארגונים נלחמו קודם כל בשלטון הזר. מטרת הפלסטינים דומה: סילוק השלטון הישראלי והקמת מדינה ערבית במקומו. מה יעשו הפלסטינים לאחר מכן? לא ברור.

ההבדל הוא, שמלחמת הטרור של הפלסטינים החלה קודם. היהודים שהגיעו לארץ, ומי שניסה להיאחז בה, נחשבו בעיני המקומיים לאויב. עולים נרצחו ביפו, יישובים חדשים הותקפו. מנגד, הארגונים של היהודים הוקמו ולחמו להגנת המותקפים. אמנם האצ"ל השתמש באמצעים המזכירים את דרך פעולתם של הארגונים הפלסטיניים, אבל לח"י פעל כמעט אך ורק נגד הבריטים, שבהם ראה פולש לאדמת ארץ ישראל.

אצל הפלסטינים לא מתקיים בכלל ויכוח ודיון, אם להבליג ואם לנסות בדרך מדינית להשיג את המטרה. מדי כמה שנים צומח דור צעיר שמתחנך על ברכי המגמה לרצוח כמה שיותר יהודים. הם הולכים בדרך זו כבר כמאה שנה. גם הקמת מדינה פלסטינית אינה מבטיחה שערי ישראל לא יופגזו מעבר לגבול. "תורת השלבים" של אש"ף, וההכרזות המאיימות של מנהיגי החמאס בדבר הצורך למחוק את ישראל, ממחישות היטב את השוני הגדול בין התנועות ודרכן. אצל הערבים מדובר בדרך של אלימות וטרור, כשהמטרה היא למעשה השמדת הצד השני - מטרה שלא היתה מעולם נחלתה של התנועה הציונית, על כל פלגיה וארגוניה.

עמיקם בריל

ערד

====================

והנה המכתב המקורי שלי ושימו לב לצנזורה:

בני גפן מתאמץ להשוות בין הטרור הערבי בשנות ה- 30 שבוצע בידי אנשי האצ"ל דאז (אגב, היו גם פעולות תגובה של טרור אשר נעשו בידי אנשי ה"הגנה" כולל הטלת פצצה באזור העיר העתיקה ויריות) והוא צודק כאשר הוא מציין כי דווקא חפים מפשע נפגעו שלא לפי טענה של כותב אחר, משה בודק (כוונתו בוודאי הייתה לשלב השני של מלחמת האצ"ל, נגד השלטון הבריטי תחת פיקודו של מנחם בגין).

ובכל זאת, יש תשובה מוחצת לשאלתו "מהו, אם כן, ההבדל בין 'לוחמי חירות' ל'טרוריסטים'?" והיא שהטרור היהודי ההוא בא כתגובה לאחר שמשך למעלה מ- 15 שנה ערביי ארץ-ישראל השתוללו ופגעו בעקיר באזרחים בלתי-מוגנים וברכוש בגלי פרעות בתר"פ, תרפ"א ותרפ"ט ובתוך תקופת המאורעות של 1936 - 1939 ובשנים של בין-לבין כאשר מאות רבות של יהודים נהרגו ורבים יותר נפצעו ושלטונות המנדט כשלו. היהודים השיבו מלחמה שערה, אולי אפילו באיחור, בתנאים היחידם שיכלו כי הרי "צבא פלסטיני" לא היה. הכנופיות התבססו על סיוע הכפריים, גם אם לעתים שלא ברצון. הפעילות הסטטית של ה"הגנה" לא יכלה להתמודד כראוי עם תופעת האלימות הרחבה של הערבים, וגם שיטת ה"נודדת" הייתה מוגבלת ביעלותה. הטרור היהודי של 1937 - 1939 היה אמצעי של הגנה מול היוזמה הרצחנית הערבית שנועדה, מבחינה פוליטית ואנושית, לחסל את הישוב ולחבל בהחלטת חבר הלאומים להקים מחדש את הבית היהודי ההיסטורי.

ובעצם, מדיניות "הספר הלבן" הבריטי של שנת 1939, אשר סגרה את שערי הארץ בפני יהודי אירופה שנתקעו שם והועלו באש במשרפות מחנות הריכוז הנאציים, נקבעה "הודות" ללחץ שהטרור הערבי השפיע על המדינאים ויש לכלול שבאחריות אותו טרור, בין
קרבנותיו היו גם מליונים של יהודי אירופה.

====================

ומכתב נוסף שכלל לא התפרסם:

בתגובה לידיעה "90 שנה אחרי, ההגנה נולדת מחדש" מאת גילי איזיקוביץ, ("הארץ", 1.1.2010)

בידיעה צויין ש"ביוני הקרוב ימלאו 90 שנה להקמת ההגנה" וכאן נולדת בעיה חדשה, האם באמת זה התאריך? אכן, גירסה היסטורית אחת טוענת ש"ביום כ"ט בסיון תר"פ – 5.6.1920 בלה 'אחדות העבודה' מיד 'השומר' את ענייני ההגנה על הארץ" ("תולדות ההגנה", כרך א' חלק ב', עמ' 670 אם כי בכרך ב', חלק א', עמ' 65 נקבע התאריך אחרת: כ"ח סיון – 12.6 (!) ולמען הדיוק, כ"ח-כ"ט סיון הם 14-15 ביוני). זה היה בועידה מפלגתית בכינרת. גירסה שניה טוענת שהעברת אחריות ההגנה על הישוב לארגון של בודדים היא סכנה, כדברי אליהו גולומב, ולכן, התאריך השני ליסוד ההגנה הוא בועידת "ההסתדרות" בחנוכה תרפ"א אשר התכנסה בחיפה וקבעה ש"סידור הגנה ושמירה" ייכלל בתוך תפקידיה של ההסתדרות. ("תולדות ההגנה", כרך ב', חלק א', עמ' 72 – 73).

ותאריך שלישי הוא אי-שם באדר 1920 כאשר מונה זאב ז'בוטינסקי לראש ועד ההגנה בירושלים מטעם ועד הצירים, הנציגות הרשמית של ההסתדרות הציונית העולמית, ואשר כלל את רחל ינאית וצבי נדב כנציגי 'אחדות העבודה', פעילי תנועת "מכבי" כגון אביעזר לוין, פנחס רוטנברג ויוצאי הגדודים נחמיה רבין ויהושע צ'צ'יק ("תולדות ההגנה", כרך א', חלק ב', עמ' 627).

מעבר לקביעת תאריכים, אין ספק שפרוץ מעשי האיבה האלימים של ערביי הארץ בפסח תר"פ – 4 באפריל 1920 והמשכם הוא בעצם צומת דרכים מכריע בשאלת ההגנה כצורך. עבור היהודים, ימי הדמים היו הוכחה שאין מספיק כוח שומר ויש להתארגן. עבור הערבים, נפלה ההחלטה שמאבקם מתחילתו ייכתם בטרור. ועבור הבריטים, פרצופם האמיתי התגלה: נסיגה מוכתבת בידי פקידים מקומיים בנסיון מכוון לגרום לנסיגה מדינית מהצהרת בלפור וועידת השלום בורסאי שמטרתם הקמת בית יהודי מחדש בארץ ישראל ההיסטורית.