הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 381 מיום 18.2.10

אשר ישלטו / ישראל מידד

במתכוון או לא, ההקלטות של דברי התובע במשפטו של אהוד אולמרט, אורי קורב, מצאו את דרכן לתקשורת. כמובן, קודם לידיעות אחרונות, העיתון שאמר עליו שלדון אדלסון שהוא "עובד בשיטה של המקל והגזר. אם תפעל למען האינטרסים שלי, תתוגמל. אחרת, מגיע המקל". התוצאה של הפרסום היא דחייה במשפטו של ראש הממשלה לשעבר. אין לי שום דבר נגד עצם הפרסום. הסקופ ראוי וחשוב ובמיוחד. אבל מדוע לא הוגשה קובלנה למערכת המשפטית הרגילה? הרי אם אותו מקליט נחרד מדפוסי התנהגות פסולים, מדוע רץ לתקשורת? האם בכל זאת התקשורת פעלה לא למען מערכת נקייה, מקצועית ואתית אלא למען עצמה (ורווחיה) ומיד לאחר מכן, בעד פוליטיקאי שהיא מבקשת לקדם או להציל? אצל חוקרי מקרי רצח תמיד שואלים: "מי ירוויח?" וגם ידאגו ללכת בעקבות נתיב של הכסף. גם כאן הייתי ממליץ לכולנו לשים לב לרקע לפרסום.

* בתשובה לפנייתו של פרופ' אלי פולק שלא להשתתף באירוע בו אילנה דיין תנחה דיון, השיבה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, שבפניו יתברר בקרוב ערעורה של דיין בפרשת סרן ר', כי "לא ברור מהי אמת-המידה לפיה עצם הגשת ערעור לבית המשפט פוסלת עיתונאי או כל אדם אחר מהשתתפות או נוכחות על במה או באולם שבו נמצאים שופטים".

ואני משתומם. הרי אם היא לא יודעת אז מי כן יודע? הרי היא הקובעת אמות המידה של רגישות (תפילה בהר-הבית, למשל), ושל דחיפות ושל סיבתיות. פתאום היא כושלת ואיננה מוצאת את עצמה מסוגלת למתוח גבול? הרי נגיד ששופט נמצא באולם עם עותר, לא סביר שאולי ימצאו לנכון לדרוש כל אחד בשלומו של השני? ללחוץ ידיים? מדוע כל כך קשה להחליט שכל זמן שהמשפט לא הסתיים, אין כל קשר חברתי, מקצועי או אחר? מה פתאום ה"היפך" הזה אצל גב' בייניש?

ואולי, על סמך שתי הדוגמאות שהבאנו, התקשורת הצליחה בעצם להפוך את צרכניה לנשלטים שלה, במקום להיות המשרת שלהם?