הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליוןם 408 מיום 2.9.2010

צחוק מהעבודה / ישראל מידד

חברה דמוקרטית זקוקה לתקשורת חופשית, מגוונת ומבקרת. אלא שלנוכח המציאות של הרבה ידיעות, התקשורת נאלצת לבחור מה יפורסם, ומתפקדת למעשה כסוכנת של חדשות. הידיעות שצרכן התקשורת מקבל עוברות סינון בשתי דרכים: העורך מפעיל את שיקוליו, או מוסיף פרשנות. הדבר שונה כשמדברים על הומור או על סאטירה, שהיא בעצם הומור פוליטי מובהק.

להומור קיים מימד נוסף של בידור. המידע שמועבר לצופה ולמאזין הופך במקרה כזה למשהו אחר לגמרי, ובכך הסכנה. כשאתה צוחק, אפילו על דבר שטותי או על 'בדיחה שחורה', אין לך כמעט שליטה על הרגשות שלך. שתי דוגמאות: בתוכנית 'מועדון לילה', יובל סמו אמר שהציע חברות בפייסבוק לאסתר פולארד, בגלל שהיא מאבדת את השנים הכי יפות שלה. זה זול ומעורר שאת נפש. נציג הקבילות גיורא רוזן נאלץ לפסוק שאין לעבור על נושא זה לסדר היום. "מה שהיה - רע הוא", כתב וקבע שזו היתה חריגה מגבולות האתיקה.

דוגמה שנייה: רשימה של "שבעה דברים שהשב"כ פישל בהם" במוסף הארץ. בנוסף לפרשת פרלמן, איתור גלעד שליט ואבטחת יצחק רבין, היה אפשר למצוא גם "הפעלת אתר לאטמה" ו"אביגדור ליברמן". לגבי לאטמה, אולי יש כאן גם קורטוב של קנאה, אבל מה הבדיחה על שר החוץ? לא מספיק מה שעשו לו בתערוכה בבית ברל?

כשהאמנות מגויסת במסגרת ניצול משאבי החברה והמדינה - קרי: רצועות שידור שהן רכוש ממלכתי - לקידום אג'נדה רעיונית ופוליטית, לא רק שזה אינו הוגן, זוהי עבירה מקצועית ולפעמים אפילו חוקית. אבל מחנה השמאל, ודוגמה לכך ראינו גם השבוע, מצליח שוב ושוב לעשות צחוק מהצורך למלא אחר הנחיות וכללים.