הטור שלי ב"בשבע" 11.11.10

עיתונאים בסיכון

אנחנו מכירים אותם מן הסרטים: עיתונאים אמיצים, הרודפים אי-צדק ושחיתות או מתלווים לכוחות צבאיים במלחמות סדירות ומחתרתיות בהרים ובג'ונגלים. הם פועלים לקעקע משטרים רודניים וגם מפריעים למדינות דמוקרטיות. לפי "הוועד להגנת עיתונאים", מאז 1992, 838 עיתונאים נהרגו בעת עבודתם וכבר בשנת 2010, נהרגו 37. רק לפני שובע, העיתונאי הרוסי אולג קשין, הוכה קשות והורדם בנסיון להציל את חייו. רבים מאתנו צפו בסרטון של הרג אנשי רויטרס בידי הצבא האמריקאי בעירק. בהחלט, קיים סיכון בלהיות עיתונאי. אבל בשנה האחרונה, ובמיוחד בארה"ב, מסתמן סיכון אחר: של פיטורין או "התפוטריות" על רקע התנהגות בלתי-אתית.

רשימה חלקית של ה"נפגעים" כוללת: הלן תומאס על רקע דברי שטנה; ריק סנצ'ז בגין התבטאויות אנטישמיות; חואן וויליאמס בגלל התבטאות מזלזלת במסולמים; אוקטביה נאסר פוטרה לאחר שהביעה הערכה מתחנפת למנהיג חיזבאללה, פדלאללה; ולאחרונה, קיית' אולברמן, אחד הבכירים הושעה לאחר שהתגלתה העובדה שתרם לשלשה מועמדים לבחירות מבלי להגיש אישור מן הממונים עליו. לכאורה, מעשיהם אולי נחשבו למעשים פזיזים, פשוטי ערך של החלקה לשונית. אלא שמקרי הבעות הדעות האישיות הללו התגברו והציבור האמריקאי, שממילא מכיר היטב את העמדות הפוליטיות של המנחים והפרשנים, כנראה משפיעים על בעלי התחנות וראשי ההנהלות לרסן את ההפקר שהתפתח שם.

והמצב בארץ? אז נכון, בלחץ שהופעל, ביוזמת ובעידוד "לדעת", גבי גזית ברח מתחנה אחת לשנייה וגם אמנון אברמוביץ' נאלץ לעבור מקום. אבל כמות ההפרות האתיות, וגם ממש עבירות על פי חוק, של עובדי הערוצים שהם בעצם ציבוריים ולא פרטיים-מסחריים כמו בארה"ב, ממש מסכנות את הציבור וגם את הדמוקרטיה הישראלית (שלא להתייחס למקרים כגון דחיית תביעת הדיבה של תושבי הר-ברכה נגד גדעון לוי, צלם הכתבה ואת עורל עיתון "הארץ").

הזן האגדי של העיתונאי כנראה חלף-הלך לו והיום, העיתונאי הוא אידיאולוג, בעל עמדות שהוא מקדם, ללא מערכת פיקום נאותה כשהעורכים שלו אף דוחפים בו להיות יותר גרוע מבחינת האתיקה המקצועית. יש בוודאי עיתונאים בסכנה אבל יש גם סכנה האורבת לציבור שלכאורה, העיתונאי אמור להיות המורה-דרך שלו או שבמקום כלב שמירה אנו מקבלים כלב-נחייה.

ישראל מידד