הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" בשבועון "בשבע" גליון418 מיום 18.11.10

מי מפחד מתלונות הציבור

אנחנו נוהגים להמליץ לצרכני התקשורת לא לחשוש להתלונן על חשד להפרה אתית מקצועית או עבירה על החוק אשר בוצעה בידי איש תקשורת. אלא שהתלונה היא רק תחילת תהליך. בדרך יש עוד כמה שלבים, בהתאם למבנה של ערוץ התקשורת. בעיתונות הכתובה, רוב העיתונים הגדולים בעולם מעסיקים 'אומבודסמונים' או 'עורך נציג הצבור' אשר תפקידם לבדוק את התלונות וליזום בעצמם חקירות. במקרים רבים, כמו בניו-יורק טיימס, בעל תפקיד זה בא מחוץ למאגר העובדים באותו עיתון. בנוסף, מוקצב לו מקום מכובד בעיתון לפרסם את מסקנותיו. בעמוד 2 למטה, ימצאו קוראי אותו עיתון כל יום תיקונים או פרסומים על ליקויים שהתגלו. עיתון גדול אינו מפחד להתנצל על טעויות.

בארץ חסרים 'אומבודסמנים' בעיתונות, גם אם את מקומם תופסת חלקית מועצת העיתונות הפועלת באופן בלתי מחייב. אבל הבעיה העקרית קיימת בתקשורת המשודרת. שלושת הממונים על קבילות הציבור ברשות השידור היו עובדים בדרך לפנסיה. בגלי צה"ל, עורך מבין העובדים באופן שוטף הוא האחראי על הבדיקות. גם ברשות השנייה הוא היה אחד מבין עובדיה. האם זוהי שקיפות ראויה? חוסר אינטרסים מובהק?

ואם כבר צדקת בתלונתך, מה מצפה לך? הנה, ביום ששי האחרון דפדפתי בחדשות של 'מעריב', כשלפתע צדה עיני בראש עמ' 8 כותרת "הבהרה" ותחתיה שבע שורות קצרות המודיעות לציבור שמסמך אשר מככב בכתבה גדולה של "סופשבוע" בעצם מזויף, ואין כל קשר בין גיבורי הכתבה לאותו מסמך. לפחות הם תפסו את עצמם בזמן, אבל במיקום כזה רוב הקוראים יפספסו את ההבהרה הנידחת. כך קורה, לרוב, גם עם פרסום החלטות בית הדין של מועצת העיתונות, שתופענה אי-שם בעמודים האחוריים. שנים אני מפעיל לחץ שתוקצה פינה שבועית לממונה על הקבילות ברשות השידור, אך נענה בשלילה. מדוע כל-כך קשה לתקשורת להודות בטעויותיה, כשרוב פעילותה היא לחשוף טעויות ושחיתויות של אישים ומוסדות אחרים של החברה והשלטון? מה, הם שונים מאתנו?