הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 435 מיום 17.3.2011

על הדיווח

בעקבות הטבח באיתמר היה על ערוצי התקשורת השונים להתמודד עם נושאים רבים. ראשית, מכיוון שהיישוב דתי נמנע מהעיתונאים דיווח ממקור ראשון במשך שעות רבות. ובאותו עניין, אנשי היישוב לא יכלו להעביר את המסרים שלהם, בעוד הידיעות דולפות החוצה, דבר שאפשר לצד הערבי ולתומכיו לשדר את המסרים שלהם.

בנוסף, המשפחה והיישוב היו צריכים להחליט האם לשחרר לפרסום את תמונות התקריב הקשות של הקרבנות. לבסוף הוחלט להעביר את התמונות באישור המשפחה, אבל לא את אלה של הרבנית פוגל. דבר זה הוביל לוויכוח אתי-מקצועי, כביכול, ודוגמה לכך השאלות הלוחצות של גאולה אבן אל אורן הלמן, מנהל לשכת העיתונות (אם כי משרד ההסברה היה אחראי). חשוב לדעת: תמונות כאלה אינן נדירות כלל, אם נזכור את השואה או את קישינב. ולא נשכח: הגוויות שלאחר הרצח במעלה העקרבים ב- 1954 אף הוחזרו לשטח לאחר הפינוי בהוראה ממשלתית רק כדי לצלם את הקרבנות על אתר.

נושא שלישי הוא מה שהיה חסר בסיקור התגובה הפלשתינית. צפיתי בכל שלוש מהדורות החדשות של הערוץ הראשון במוצאי שבת, ובאף אחת מהן לא הוזכרה חלוקת הממתקים של תושבי עזה אשר תועדה ברשתות זרות (וגם באתר ynet). כאילו היה מספיק לעורכי המשדרים הרוע והרשע של מבצעי השחיטה עצמם ועכשיו להשליך את אותם על סתם ערבים? ידיעה כזו הייתה חשובה כדי להבין את הרקע לרציחות, אבל מישהו כנראה החליט לא 'לגדוש' את המסך.

הגירסה המקורית

בעקבות הרציחות בסכין באיתמר, היה על ערוצי התקשורת השונים להתמודד עם נושאים רבים. ראשית, היות הישוב דתי מנע מהעיתונאים את האפשרות של דיווח ממקור ראשון במשך שעות רבות. ובאותו עניין, מבחינת דוברות, גם נמנע מהישוב להעביר את המסרים שלו בעוד הידיעות דולפות החוצה, דבר שאיפשר לצד הערבי ולתומכיהם האנטי-ציוניים לשדר את המסרים שלהם (להוציא מקרה אחד). דבר שני, עלה הנושא של מתן פרסום לתמונות-קריב קשות של הקרבנות. לבסוף, הוחלט להעביר את התמונות באישור המשפחה, אבל לא אלה של הרבנית פוגל. דבר זה הוביל לויכוח אתי-מקצועי, כביכול, ודוגמא לכך השאלות הלוחצות שאולי מישהו יגדיר כמתחסדות של גאולה אבן אל אורן הלמן, מנהל לשכת העיתונות (אם כי משרד ההסברה היה אחראי והלמן הודה שהוא עצמו אפילו לא צפה בתמונות ). תמונות כאלה אינן נדירות כלל אם נזכור השואה או קישינב. ולא נשכח: הגוויות שלאחר הרצח במעלה העקרבים ב- 1954 אף הוחזרו לשטח לאחר הפינוי בהוראה ממשלתית רק כדי לצלם את הקרבנות על אתר.

הויכוח בנדון רק הפך לאמצעי ניגוח נגד צבור המתנחלים נוכח זוועת הרצח שכוחות המתנגדים למפעל הציוני היסודי לא יכלו לה (אם כי בלוגר אחד, יוסי גורביץ, בוגר "נחלים", פרסם טור זוועתי בנסיון, נואל לדעתי, ל"אזן" את המצב שנוצר לרעת הערבים).

נושא שלישי הוא מה שהיה חסר בהקשר הסובב. למשל, צפיתי בכל שלוש מהדורות החדשות של הערוץ הראשון במוצאי שבת ואף לא פעם אחת הוזכרה חלוקת הממתקים של תושבי עזה אשר תועדה ברשתות זרות ובסוכנויות אחרות שעות רבות לפני כן (ואף אתר Ynet פרסם הידיעה). כאילו היה מספיק לעורכי המשדרים הרוע והרשע של מבצעי השחיטה עצמם ועכשיו להשליך את אותם רוע ורשע על סתם ערבים? ידיעה כזו הייתה חשובה להבין את הרקע לרציחות אבל מישהו החליט לא "לגדוש" את המסך אם כי הסיקור של רעידת האדמה ביפן נמשך על פני עמודים רבים ושעות רבות של שידור.

ודבר חסר אחרון: למחרת ההלוויות המהדורה האנגלית של "הארץ" לא ראה לנכון לכלול בעמוד הראשון שלה דיווח על האירוע שבו נכחו למעלה משתי רבבות בני אדם. כלום. איזה אפס של עיתון.