טכסט לתקופה ש"בין המיצרים"

מזהר חדש, פרשת ויצא

בא רבי זירא בפני רבי אלעזר בן-ערך ומצא אותו ישוב כשעיניו זולגות מים ושפתותיו מדובבות ובוכה.  רבי זירא לקח צעדים אחורה ואמר למשרת של רבי אלעזר מדוע כך הרבי יושב ובוכה.  השיב לו כבר פעמיים נכמסתי אליו אך לא יכולתי.  ובעוד הם משוחחים ראו את רבי אלעזר נכנס לחדרו וכל הזמן עד ששוב ירד, בכה וקולו הולך ונשמע.

ומה ששמעו היה "אבן, אבן, אבן קדושה עליונה על על העולם בקדושתה, של האדון, ועתידין בני העמים לזלזל בך ולשים עלייך פגרים טמאים, לטמא אותך כמקום קדוש.  וכל מיני טומאות יקריבו עלייך.  אוי לעולם בזמן ההוא".

אמר ר' אלעזר לר' זירא בגלל זה [ בינתיים, סופר הסיפור עם יעקב אבינו ועל לקיחת 'אבן אחת מאבני המקום'] היא נקראת אבן ישראל.  זאת אומרת, שהיא נקראת כך על שמו של יעקב, שנתן בו עיניו ולבו.  והקב"ה עשה אותה בית עולמים ושם היתה שכינתו. טבגלל זה אני בוכה כי ראיתי שעל אבן זאת עתידין העמים לשים טומאות ופגרי מתים.  מי לא יבכה, אוי לעולם, או לאותו זמן, אוי לדור ההוא.  בכה כבתחילה, נח ושתק.  אחר כך שוב אמר אוי לאלו שיימצאו בעולם כשיתעורר המלך העליון של העולם.

^