הותקפתי (לפני שנים) ע"י הלל כהן

מואזין בשר ודם

ישראל מידד משילה, במכתב (מוסף "הארץ" 6.4) שבו התייחס לטור של אריאל הירשפלד על קולות המסגדים (מוסף "הארץ" 16.3), רצה לתקן ונמצא מקלקל, ויש מקום להעמיד דברים על דיוקם. ראשית, ברובם של מסגדי ירושלים הקריאה לתפילה (אד'אן) הנשמעת באשמורת אחרונה באה מפי מואזין בשר ודם, ולא ממכשיר הקלטה. כך עלה בסקר מדגמי שעשיתי השנה. איני יודע כיצד נעשה האד'אן בכפר תורמוס-עיא, שעל עתודות הקרקע שלו התיישבה שילה.

בנוסף, אין לקשר בין הקריאה לתפילה, שכל כולה כניעות לפני בורא עולם, לבין דרשות יום השישי שבהן מושמעים לעתים ביטויי שנאה כלפי ישראל והיהודים; ואף על השנאה עצמה אין לתמוה, כפי שאמר משה דיין כבר באפריל 1956 על קברו של רועי רוטברג: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו... למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". דומה שאפשר לקבוע בצער, אחרי ארבעים שנות שלטון ישראלי בשטחים, שההתנחלות בהם לא צימצמה את האיבה וגורמיה, אלא, כנראה, הגבירה אותם.

ונקודה אחרונה בנוגע לשילה. זו זכורה בתולדות עם ישראל לאו דווקא בזכות בנותיה המחוללות בכרמים, אלא יותר בשל היוהרה, הניצול הכלכלי והשחיתות של כוהני הדת שישבו בה ("אשר ישכבון את נשים הצובאות פתח אוהל מועד"), שהביאו לתבוסת ישראל ביד פלשתים.

הלל כהן

ירושלים

^