קטעים ב"בשבע" 19.1.06

מרוב עצים

על פי דיווח מעמותה בשם "יש דין", במשך 2005 למעלה מ- 2200 עצי זית ביו"ש הושחתו. הנתון צוטט בכל אמצעי התקשורת. שר הבטחון ואף ממלא ראש הממשלה שחררו הודעות קשות בנדון והיועץ המשפטי לממשלה חילק הוראות לחקור.

כמעט בכל הסיקור של התופעה בשבועות האחרונים, תמיד הוזכרה האפשרות הסבירה, כביכול, שמתנחלים, או לפחות יהודים, הם הם המצבעים את פעולות הכריתה והגדיעה.

בעיתון "הארץ" מיום 8 בינואר 2006, מופיעה כתבה בנדון, מלווה בתמונה של אשה ערבייה המבכה את עציה. מלשון הכתיבה, ומפירוט העבודה שהמטע נמצא בקירבת מקום לשלוש התנחלויות בעוד הגישה אליו אסורה לפלסטינים, הרמיזה די ברורה. ה"אלמונים" המשחיתים הם יהודים. מעבר לדף ממש, מופיעה כתבה שניה שאף היא עוסקת בעץ, הפעם עץ מסטיק עתיק מעל צומת גולני. העץ, בן מאות בשנים, אשר נישא לגובה שבעה מטרים, נכרת לאחרונה. אשני הקק"ל אשר הגיעו למקום הביעו צער רב על מעשה הוונדליזם אך גם אופטימיות "יש סימני לבלוב", הם ציינו. "אנחנו מאמינים שהעץ ישוב למימדיו".

אך בניגוד לכתבה מהעבר השני בעמוד, שום גורם לא הואשם במעשה, לא בפירוש ולא ברמז. לא יהודי, לא ערבי, לא דרוזי ולא תייר. ההבדל היחידי הוא מיקומו הגיאורגפי-מדיני. בעוד עץ המסטיק הנכרת נמצא במדינת ישראל, עצי הזית הם בארץ ישראל.



ריבוי פרשנים מרבה איזון וגיוון

מתוך צפייה ממושכת בשידורי הערוץ הטלוויזיה והרדיו בעניין מחלתו של ראש הממשלה, יש רק לשבח את מערכות החדשות על שהביאו בפנינו מספר רב של פרופסורים ורופאים מומחים על מנת להבהיר לנו את רזי מצב בריאותו של מר אריאל שרון.
לעומת זאת, משך שנים, אנו עדים לקיבעון המנוגד לפתיחות הנוכחית הזו ובמיוחד, כוונתנו למעמד הבלבדי והבלעדי שמר משה נגבי רכש לעצמו בתחום הפרשנות המשפטית ברשות השידור ואת התואר, "פרשננו לענייני משפט", שכנראה לא יילקח ממנו לעולמים.
ויש רק להתפלא. הרי אם בתחום הרפואי כאשר האפשרויות לאבחנה, לחיזוי ולקביעה הם די מצומצמות יחסית, הרי בתחום המשפטי אנו יודעים שזה בדיוק הפוך. אין במשפטים "מדע" אלא השקפות, תחושות ובני אדם. אותו שופט יכול להרשיע והשני לשחרר. שופט אחר יכול לגזור שנתיים והשני 20 חודשים.
אבל לאורך השנים, מר נגבי, אדם המעיד על עצמו כבעל עמדות השקפתיות ברורות בתחומים שונים הנוגעים למשפט, ישוב לו באולפן ללא עוררין וללא מתחרים, אולי להוציא פעם או פעמיים על פי הכלל: החריג יעיד על הנורמה.
ולכן, על סמך ההצלחה המקצועית המרשימה במיוחד של רשות השידור לאתר ולהביא פרשנים רפואיים רבים ומגוונים שאפילו מתווכחים, בנימוס הראוי והמאופק, ביניהם, אין כל סיבה שנמשיך לראות את מר נגבי כפרשן בודד.

של מי המבוכה הזאת?

בבוקר של ה- 30 בדצ'מבר 2005, הדיווח הראשון של חדשות "קול ישראל" בשעה 10:00 התייחס להשתלטות של שוטרים פלסטינים על מעבר רפיח, וזאת, תוך ירי באוויר והברחת המשקיפים האירופיים.
האירוע הזה זכה לכינוי של מערכת החדשות כ"תקרית מביכה".

אם כל הכבוד לזכותו של עורך החדשות להפעיל שיקולי עריכה, יש לתמוה: את מי תקרית זו הביכה? האם את ישראל אשר הסכימה להפקיר, סליחה, להפקיד את בטחונה למערכת מפוקפקת כזו? האם היא הביכה את המשקיפים האירופיים אשר ברחו והוכיחו אומץ לב בלתי-ראוי לתפקידם? או האם את הרשות הפלסטינית, שותפנו לשלום, בלי או עם הסכמה, ובעצם המבוכה היא שאנו רואים ושומעים איך הרש"פ הופכת למשטר של אנדרלמוסיה וכאוס?
ברור לנו שבנקל יכול היה העורך שלא להצמיד תיאור כזה לתקרית אלא היה כותב עבור הקריינית טכסט אחר עם מלה אחרת כמו "תקרית קשה" או "תקרית מסוכנת" או אפילו "תקרית מכזיבה". אלא ששום מבוכה הייתה כאן מבחינה חדשותית אם כי, מבוכה לא נעימה מבחינת האתיקה המקצועית. כך מטים את החדשות וכך מטעים את הצבור.

האמצעים מקדשים את המטרה
בשבוע של חנוכה, נערך בקמפוס של אוניברסיטת נוטינגהם באנגליה כנס "לימוד". למעלה מ- 2000 משתתפים, מרביתם מאנגליה אבל גם מישראל, רוסיה, ארצות אירופה רבות וגם מצפון אמריקה היו שם. כ-700 הרצאות וסדנאות הועברו והוצגו. בין הבאים מישראל היו העיתונאים סול זינגר מהג'רוסלם פוסט, דוד לנדאו וגדעון לוי מ"הארץ".
דוד לנדאו, העורך של העיתון, התייצב ערב אחד מול כ- 250 איש ואישה להסביר את מדיניות העיתון ואת תמיכתה הנלהבת של אריאל שרון. בסיכומו של דבר, ציין לנדאו שהרוע נמצא בכיבוש והכיבוש מתקיים הודות להתנחלויות ואם שרון הוכיח שהוא יכול לסלק את ההתנחלויות, אז לנדאו והנהלת המערכת מוכנה לתת לו את כל האשראי העיתונאי האפשרי. "לא מפריעות לי," אמר לנדאו, "כל אותן פרשיות שלו." עבור לנדאו, כפי שאחד מן הקהל שאל-הצהיר, המטרה מקדשת את האמצעים ולכן, תדעו צרכני תקשורת וקוראי "הארץ", העיתון הזה הוא אמצעי תקשורתי מקודש למען אריאל שרון.