תגובה לרב ליכטנשטיין שהופיעה בהצפה

הר הבית לידינו
ישראל מידד

יש להודות לרב משה ליכטנשטיין על שפטר אותי ומשיגים אחרים מהחובה להשיב על פי ההלכה הצרופה לסוגיות הסבוכות שהוא מציין אך מדלג עליהן. טוב שהוא מתמקד אך ורק בסוגיה של "משמעות העלייה להר על זיקתו של כלל הציבור למקום המקדש" ("הר הבית בידינו ובלבנו", הצפה, 26.6.05). ולא בגלל שאין לתומכי העליה בפועל להר-הבית תשובות לכל העניינים והנושאים שהוא מונה, שכאילו ברמיזא הוא מבקש מקוראיו להאמין שאין לנו תשובות עליהם. אלא שאכן, הוא צודק: המאבק חייב להיות בשדה הציבורי-פוליטי.

ונתחיל עם טענתו שטעות היא "שהציונות הדתית הפכה את העלייה להר הבית לדגל שהיא מניפה באופן בלעדי". הלוואי וזה היה נכון. ראשית כל, עד לפני כ- 15 שנה, רובו ככולו של מחנה המאבק על הר-הבית, שלא היה גדול במיוחד, היה או חילוני ביסודו, או חרדי או אמוני. גם כעת, החוג הרציני ביותר הוא הוועד נגד הריסת עתיקות הר-הבית שדתיים כמעט ואינם שם כלל. הרי אם הרב ליכטנשטיין סופר ראשים, הבה נזכור כי הסובבים את שערי ההר באלפיהם אינם עולים להר הבית כ"ציבור" אלא חלקם בלבד וב"יחידים".

כמו כן, הרב היחיד מקרב "הציונות הדתית" אשר דגל בכניסה להר הבית באותם ימים ראשוניים היה הרב יהודה עמיטל דווקא, הרבה לפני רבנים אחרים. הרבנים שניסו לפעול במסגרת הרבנות הראשית, ואפילו זכו לפני עשור, להקים וועדה לליבון הנושא, עד אז בעצמם לא עלו להר וגם לא הצליחו לקדם שום דבר במסגרת הרבנות הראשית, מוסד די מרכזי ב"ציונות הדתית".

אבל הבה נתייחס לשתי הנחות יסוד לגישתו של הרב ליכטנשטיין. ראשית, הוא כותב כי ההתייחסות להר הפכה לעניין סקטוראלי בכך שרק קבוצה מסוימת, דהיינו "דתיים", פועלת בשטח וזה מחליש את זיקת שאר הקבוצות האחרות אל ההר. ואם, כמו באירופה, אוסרים שחיטה, על הדתיים להימנע מפעולה עד שתהיה להם חזית רחבה ביותר, כולל אוכלי נבלות, כדי לתקן את המצב? וידו של הרב ליכטנשטיין על ליבו, עד עכשיו, כשחלק גדול מנושא הר-הבית הוא בעצם "לא דתי", למשל, בניית מסגד שלישי ורביעי במקום, הרס והשחתה של עתיקות, פגיעה בארכיאולוגיה וכיו"ב, כמה אנשים "לא דתיים" באמת מעורבים ופעילים?

ההנחה השניה שלו היא שסדר יומה של הציונות הדתית נתפס ע"י הציבור הכללי כמאיים על סדר יומו שלו. גם אם אני, באופן אישי, מעדיף הפרדה בין התביעה ל"בית" והדרישה ל"הר", דבר שהיה מקל על גיוס תומכים רבים יותר (ואין כאן המקום להרחיב), הרי טיעון זה איננו הגיוני. קודם כל, נכון, חובה עלינו להסביר לצבור ה"אחר" כמה חשוב הר-הבית מבחינה היסטורית ולאומית וגם מן ההיבט המשפטי של הפרות זכויותינו ומכה נזק נגרם בחוסר הטיפול הנאות באתר. אלא שאני רוצה לקוות שהרב ליכטנשטיין מאמין בבניית בית המקדש. ואם כן, חובה עליו להסביר לנו איך הוא ישכנע את אותו "מחנה אחר" להצטרף אליו בבוא העת להקריב קרבן פסח, לכל הפחות. ואם הוא חושב שהדבר יהיה קשה עליו, לא ניגש לעבודת המקדש?

לבסוף, מעמיד לפנינו הרב ליכטנשטיין שתי ברירות: או הר הבית בידינו אך רחוק מלבבנו, או הר הבית בלבבנו אך לא בידינו. נטייתו היא שעדיפים געגועי הלב למציאות שאיננה מאשר הניכור למציאות קיימת. והוא ממשיל מצב זה למציאות שחז"ל כינוה "גרושת הלב" כאילו זה שרחוק מאשתו אך אוהב אותה או זה הקרוב לאשתו אך האהבה כבתה. אלא שאנו בתקופה של קיום מצות פרו ורבו והריחוק אינו מאפשר התגשמות המטרה.

נכון, חז"ל הסכימו להסדרים של ויתורים משמעותיים כדי שהעיסוק במקדש ייתפס כשייך לכלל העם. אבל העבודה האמיתית בדור שלנו, מול הנסיון הנואל של המוסלמים לשלול עצם היות הר-הבית שטח יהודי ומול רפיון המוח והידיים של ראשי העם ושופטיו אשר מגלים הבנה ל"רגישות" מוסלמית להר ושוללים כל מעשה של הזדהות יהודית עם ההר, היא לחזק את הקשר האמיתי עם הר-הבית מבחינת כיבוש ברגליים לפי משמעות "והתהלך". בריבוי רגליים נמצא רוחב הלב אשר יגשר בין כל מחנות ישראל.