הטור שלי על תקשורת בעיתון הצפה

המעצמה השמינית
12/08/2007

שוד ציבורי

מצד אחד, כל מי שרוכש מקלט טלוויזיה ומכשיר רדיו לרכב מחויב בתשלום שנתי (מס סמוי, בעצם). מצד שני, כל הכסף הולך למקום אחד: רשות השידור הממלכתית. שום גוף משדר אחר אינו זוכה לכסף שנאסף בידי רשויות המדינה בשם "השידור הציבורי".

משהו לא בסדר בסידור הזה. נכון, לפי "חוק רשות השידור" (סעיף 29 א'), "הוועד המנהל יטיל... אגרה שנתית בעד החזקת מקלט טלוויזיה..." ובפסק דין קבע בית המשפט כי הקריטריון היחיד הקובע את בסיס החיוב באגרת טלוויזיה הוא קריטריון ההחזקה במקלט. אבל לדייק, בפסק דין אחר, ידידותי לצרכני תקשורת, קבע השופט א' טננבוים בירושלים, שמקלט טלוויזיה שאין בו "טיונר" אלא מה שמכונה "מוניטור" לא ייחשב כמחויב אגרה.

על פי החוק, אינך צריך לצפות בשידורים או להאזין להם. רכשת מכשיר - תשלם. אתה חושב שהשידורים רעים, מוטים או משעממים? אין בכך כלום. עדיין תשלם את האגרה. אתה רוצה שידור ציבורי באמת? אז מה.

אבל יש גם מרכיב פיננסי: ב-1/8 דווח בעיתונות שהשר הממונה על רשות השידור, יצחק הרצוג, מבקש להעמיק את גביית האגרה. הוא גם רוצה את רשימת המנויים של חברות הכבלים. באותו יום קראנו שלמרות הקיצוצים בהוצאות רשות השידור, כולל עיכוב תשלומי שכר, סמנכ"ל הרשות לענייני כוח אדם הוחתם על חוזה חדש, בעלות של כ-50 אלף שקלים לחודש.
אז מילא שאנחנו מממנים שידורים שלא לטעמנו. אבל גם לממן משכורות שלא כפי יכולותינו?


איך אומרים בערבית "טרור"?


אירגון אונסק"ו של האו"ם עוסק מאז 1998 בקידום דו-שיח ודו-קיום כאן, בארצנו. בשנת 2002 סיירה כאן משלחת מטעמה, וערוץ 2 הציעה קו-פרודוקציה. בשנת 2004 שידרו "קשת" והרשות הפלשתינית את אותה התוכנית באותה רצועת שידור. בשנה האחרונה, מימן אונסק"ו קורסים לשפה העברית עבור אנשי תקשורת ערבים, תושבי יש"ע. מטרת הקורסים היא לאפשר לאותם עיתונאים רמה מינימלית בעברית, כדי להקשיב לשידורי רדיו וטלוויזיה. לאחרונה אף יצא לאור לקסיקון בשם "אל-מופתח", אשר פותח ונערך באוניברסיטת "ביר-זית". הלקסיקון - כ-200 עמודים - כולל מושגים שימושיים מתחום התקשורת, ומטרתו להקל על אנשי התקשורת הערביים, מול התקשורת העברית.

עוד לא ראיתי את הלקסיקון, ולא אוכל להשוות אותו, למשל, ל"מונכון" של ידידי חגי סגל. אבל מאוד מעניין אותי לדפדף בו כדי לדעת איך מתרגמים בו מונחים כגון "טרור", "ימין קיצוני", "נוער הגבעות" ועוד. ובכלל, כצד אמור הלקסיקון הזה לעזור? הרי בין כה, רוב המונחים בפי אנשי התקשורת הישראלים הם בשפה האנגלית.


מכלל לאו שומעים הן


כמה כללים שימושיים לכתבים ועורכים בתקשורת הישראלית:
(לבטל כניסה)
1. תמיד תצטט את מי שאין לו מושג מה קרה ומדוע.
2. צטט את המשפט הכי קיצוני ומפחיד של האיש הכי לא מייצג.
3. השתדל לצטט שתי עמדות, כאילו שיש רק שתי עמדות לכל סיפור.
4. הסתר את זהותו של המומחה שאתה מראיין, כאילו הוא עצמאי ובלתי-תלוי לגמרי.
5. חבר כותרת שהקשר בינה לבין מהות הסיפור הוא מקרי בהחלט.
6. הקצה מקום נרחב וזמן ארוך יותר לאירועי ספורט ובידור, מאשר לפוליטיקה, ביטחון וכלכלה.
7. תמיד תאשים את מי שמתלונן על עבודתך בחוסר אובייקטיביות. ניתן להשמש בטיעונים הבאים: "הוא אינו מכיר את העבודה התקשורתית", או: "הוא לא ראה את הכתבה שלי מאתמול ומלפני שבוע, שמאזנת את נושא התלונה".
(ואולי כדאי לשקול את הכנסת הרשימה ללקסיקון "אל-מופתח").


שווה ציטוט


אלון הוכדורף, מנכ"ל חברת "זניט מדיה" על הופעתו של החינמון החדש, "ישראל היום": "(אני) מסכים עם ההנחה שעיתון עם אג'נדה פוליטית מראש מגביל את עצמו... ככל שידבוק ב'ישראל היום' שיוך פוליטי מסוים, כך יהיה להם יותר קשה בפרסום. שיוך פוליטי אינו נוסחה טובה להצלחה של מדיה" ("דה-מרקר", 31/7).

אז איך ניתן להסביר את העובדה שעיתון "הארץ" מלא בפרסום? כנראה שצריך לדעת לאן להיות משויך.


נילי בן גיגי-וולף יצאה לחופשה. הכותב הוא סגן יו"ר אגודת "לדעת"