עוזי בנזימן והצדק

דלק דתי למדורה

מאת עוזי בנזימן

צביה שריאל, צעירה מאלון מורה שהואשמה בתקיפת פלשתינאי ליד יישובה, שוחררה לפני חמישה ימים ממעצר ממושך (3.5 חודשים), שבמהלכו סירבה להכיר בסמכות בית המשפט הישראלי לדון בעניינה ותבעה להישפט בבית דין הפוסק לפי דין תורה. השופטת, נאוה בכור מבית משפט השלום בכפר סבא, שיחררה אותה בנימוק שאי אפשר להוכיח את העבירה שיוחסה לה בכתב האישום, אך גינתה במלים חריפות את התנהגותה בבית המשפט ואת סירובה להכיר בסמכותו.

בעת המעצר, הוחל על הנאשמת נוהל מוזר שאיפשר לה להישפט לפני בית דין רבני פרטי (של גוף המתקרא "הסנהדרין", בראשות הרב ישראל אריאל). בית דין זה זיכה אותה מכל אשמה, והילל את סירובה להפקיד את חריצת דינה בידי שופטי המדינה.

לכאורה, ראוי היה להתעלם מהמקרה של שריאל ולראות בו קוריוז, אלמלא הזכיר לנו נדב שרגאי, שהביא את המקרה לידיעת קוראי "הארץ" ביום חמישי שעבר, שהיא בהחלט אינה יחידה: בקרב בני נוער בכמה התנחלויות במרכז השומרון, שריאל היא מופת לחיקוי. צעירים וצעירות נוספים, הנעצרים בחשד להפרות הסדר הציבורי, מסרבים להזדהות, כופרים בסמכויות הרשויות הממונות על אכיפת החוק ומוכנים לקבל על עצמם את עינוי המעצר הממושך.

כך נהגו בשבוע שעבר גם חלק מהעצורים במהומות בג'בל מוכאבר בירושלים. התופעה הזאת מתקשרת ל"פסק ההלכה" של "הסנהדרין החדשה", שפורסם לאחר רצח תלמידי ישיבת מרכז הרב וקבע: "ככל שכוחות הביטחון אינם עושים משפט באויבינו, הם מטילים את חובת הנקמה על זולתם... באותה מידה בה ממשלה במדינת היהודים אינה פועלת כממשלה יהודית אלא כממשלה מתנכרת, באותו שיעור בדיוק היא מטילה את האחריות לשלום על היהודים".

גילויים אחרונים להלוך הרוח הזה הם פסק ההלכה של הרב חיים קנייבסקי, האוסר להעסיק ערבים, במיוחד בישיבות, בנימוק של חשש סכנת נפשות, ופסק ההלכה של הרב דב ליאור, יו"ר רבני יש"ע, האוסר להעסיק ערבים ולהשכיר להם בתים.

רצח רבין לימד שאין להקל ראש בהוראות רבנים ואין לפטור אותן בקביעה שהן נחלת קבוצת מיעוט קיצונית בלבד. הניסיון הוכיח שיש לרבנים מהימין הקיצוני קהל מאזינים קשוב, ושקביעות הלכתיות של רבנים במחנה החרדי נהפכות לא פעם לסמנים שמאחוריהם ממהרים להתייצב גם רבנים הנחשבים למתונים. עצם ההחלה של עולם המושגים ההלכתי על הדיון בענייני המדינה (ביטחון, שטחים, מעמד ערביי ישראל וכדומה) מאיים על יכולתה של החברה הישראלית לנווט את דרכה באופן שעושות זאת מדינות מפותחות. שירבוב הקודקס הדתי לשיח הציבורי ולשיקולים המכוונים את יחסו של האזרח (ושל נבחריו) לסוגיות שעל סדר היום הציבורי, מועד לשבש את יכולתה של המדינה לקבוע את גורלה בדרכים המקובלות בדמוקרטיות. וכבר אמר ג'ונתן סוויפט: "יש לנו בדת די שנאת איש את רעהו, אך לא די מאהבתנו זה את זה".

הרבנים, ועושי דברם במערכת הפוליטית, מתיימרים לייצג את ישראל העצמאית, המזוקקת, זקופת הקומה, הבטוחה בעצמה ובסיעתא דשמייא; בפועל, הם מחנכים את צאן מרעיתם להתנהג כמו היהודים בגטאות: לראות בשלטון הישראלי גורם עוין, לתחמן אותו, למרוד בחוקיו, לעשות למען קהילתם המצומצמת ולא לטובת החברה כולה. המרדנות הילדותית של צביה שריאל וחברותיה מועדת לנכר אותם (ואת משפחותיהם) מהמדינה, לסדוק את לכידותה, לערער את יציבותה ולקעקע בכך את עצם היסוד שעליו היא קמה ושאותו מבקש לכאורה גם ציבור המתנחלים לחזק. פרישת האיצטלה ההלכתית מעל התנהגותם אוטמת אותם לטיעונים שמפנה אליהם המדינה: הם מאזינים לקול אחר - אלוהי, כביכול.

בשנותיה הראשונות, הגדירה המדינה תחומים מסוימים שבהם היא נתנה מקום למעורבות הלכתית בחיי אזרחיה; מאז 67' התפשטה הנוכחות הדתית לכל המרחב שעליו מתנהלים יחסי ישראל והפלשתינאים. הסטייה הגורלית הזאת מתנקמת בנו עתה ביתר שאת, ומשחקת לידי האיסלאם הקיצוני, השוקד לשוות לסכסוך הישראלי-הפלשתיני אופי של מלחמת דת

.


מכתב שנשלח ממני

בתגובה לרשימה " דלק דתי למדורה" מאת עוזי בנזימן ("הארץ", 23.3.2008)

עוזי בנזימן, בהתייחסותו אל פרשת צביה שריאל, כותב ש"ראוי היה להתעלם מהמקרה של שריאל ולראות בו קוריוז". ניכר בהמשך דבריו שלא עניין של צדק או אי-צדק מפריע לו אלא שבחורה ועוד בני-נוער מסרבים לשתף פעולה עם חוקרים ומערכות משפטיות אחרות מהסיבה שהם אינם מכירים בסמכות אותם גורמים.

אבל כאשר כל עציר ונחקר שומר על זכות השתיקה שלו, על פי חוק, התוצאה המעשית היא אותו הדבר: נסיון מודע לשבש חקירה אם כי, בוודאי יאמרו ארגוני זכויות אדם כי יש כאן שמירה על חירויות הפרט. ראוי היה שבנזימן היה שואל שאלה נוספת. והשאלה היא: מדוע מילאו את פיהם מים אותן קבוצות שבדרך כלל יודעות היטב להשמיע את קולן במקרים של ערביי השטחים המוחזקים, פליטי אפריקה, נמלטי משטרי-דיכוי ועוד בני אדם בצרות בעוד ברגע שהנושא נוגע ליהודים, וליהודים דתיים ועוד יותר, ליהודים דתיים לאומיים, אין קול, לא ענות ולא כלום? אידיאולוגיה "הילכתית" פסולה אך אידיאולוגיה ליברלית-הומניסטית מקובלת ללא עוררין. או אולי מי שאינו שאול שאלה זו הוא הקוריוז?