זכויותינו על הארץ

בגידה ותוכנית ההינתקות


עו"ד הווארד גרייף


בתגובתו על מאמרי, "טרנספר של יהודים מאסכולת אריאל שרון", שפורסם תחילה בנתיב ואחר-כך באתר Nfc, שבו טענתי שכל חברי ממשלת ישראל, ובמיוחד אריאל שרון עצמו, יכולים וצריכים לעמוד לדין באשמת בגידה על שעיצבו תוכנית לגרש שמונת אלפים יהודים מבתיהם באזורים מיושבים של ארץ ישראל, קובע הכותב המסתתר מאחורי הכינוי "עובר אורח" (להלן: ע"א) שבכל דיון בדבר התוכנית הזאת "את נושא 'הבגידה' במדינה יש להוריד מסדר היום". קביעה זאת מהווה עצה רעה וגם חשיבה רעה!

פשע הבגידה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסעיף 97(א) ו97(ב) של חוק העונשין, נרשם בספר החוקים של מדינת ישראל במטרה מפורשת למנוע מקרים שבהם יוותרו ראשי הממשל שלנו מרצונם החופשי על חלקים מהבית הלאומי היהודי או מארץ-ישראל שהיו נתונים לריבונותה דה יורה או דה פקטו של מדינת ישראל - או ייסוגו מהם. על-כן, המדובר בחוק שיש לאוכפו, ולא להתעלם ממנו, ולא - הוראות החוק החשובות הללו, שתוכננו לשמר את שלמותה הטריטוריאלית ואת ריבונותה של המדינה על ארץ-ישראל, יהיו למעין אבן שאין לה הופכין. בניגוד לכוונתם של מנסחי סעיף 97(א) ו-97(ב), מעולם לא נאכפו הוראות חוק אלה, לא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ולא על-ידי בית-המשפט העליון. עובדה זו מסבירה מדוע רווח כל-כך פשע הבגידה בישראל, במיוחד מאז השנים 1993-1992 כאשר פתחו יצחק רבין ושמעון פרס את "תקופת אוסלו" והחל תהליך הנסיגה הטריטוריאלית מיהודה, שומרון ועזה ברצינות. יתרה מזו, פשע זה יהיה רווח גם בעתיד עד אשר הוראות חוק אלה ייאכפו על-ידי שלטונות החוק.

לדעתו של ע"א, "חבל שהכותב לא בדק את החוק והפסיקה לעומק, ואז היה יודע כי אין כל שחר לטענה כי ממשלת ישראל 'בוגדת' במדינת ישראל". הוא מתייחס במיוחד לסעיף 91 לחוק העונשין, הנוגע למשמעות המלה "כוונה", וכן לפסק-דינו של בית המשפט העליון בשנת 1992 (שניתן על-ידי השופט מנחם אלון) במקרה של "תנועת נאמני הר-הבית וארץ-ישראל נ' ראש הממשלה ואח'". נראה כי אין ע"א נוהג לקרוא את כתב-העת "נתיב", שהרי אם לא-כך, היה בוודאי מבחין במאמרי שם על עבירת הבגידה כפי שהיא מפורשת בחוק העונשין, ביחס להסכם הביניים מה-28 לספטמבר 1995, שם דנתי בסעיפים 91, 97, 99 ו-100. נראה גם, שאת נייר העמדה שלי, שפורסם בינואר 1999 על-ידי מרכז אריאל למחקרי מדיניות בשם A Petition to Annul the Interim Agreement, שבו התייחסתי לפסק-דינו של מנחם אלון. על-כן טועה ע"א טעות מוחלטת כשהוא נוזף בי על כך שלא עיינתי כביכול בכל סעיפי החוק הרלבנטיים בחוק העונשין בנוגע לבגידה ועל כך שהתעלמתי כביכול מפסק-דינו האמור של בית המשפט העליון.

תמצית טיעונו של ע"א, כפי שהיא מופיעה במובאה שהוא מצטט מ"דברי הכנסת" משנת 1957, היא שלא משנה מה עושה ממשלת ישראל או מה מאשרת הכנסת, לא ייתכן להעלות טענה כאילו מתבצעת בגידה. טיעון זה שגוי ומנוסח בצורה עיוורת. הוא מושתת על ההנחה שהממשלה והכנסת, ביחד או כל אחד לחוד, אינן יכולת לפשוע! הן עליונות, מעבר לכל ערעור או הרהור משפטי. דעה כזו הולמת הרבה יותר אדם החי תחת משטר דיקטטורי מאשר אזרח של דמוקרטיה מודרנית שבה חל החוק על הכל, ולא רק לפשוטי העם, אלא גם למנהיגים בכירים ובכללם - הממשלה עצמה.

האם מעולם לא שמע ע"א על דוקטרינת "החריגה מסמכות" או מעשים בלתי-חוקתיים הנעשים בידי זרועות השלטון המבצעת והמחוקקת, מעשים שהם מעבר לגבולות סמכותם? אולי בבריטניה אין הממשלה והפרלמנט יכולים להפר חוק, לפחות עד להצטרפות בריטניה לאיחוד האירופי, אולם המצב שונה לחלוטין בארה"ב, בקנדה ובדמוקרטיות נוספות, שם הממשלה, הקונגרס (ארה"ב) והפרלמנט (קנדה), וכן בתי המחוקקים של המדינות או של המחוזות, כפופים כולם להגבלות הנכפות עליהם על-ידי החוקה הכתובה, כלליה והנורמות שלה. אם אחד הגופים הללו פועל בניגוד להוראות המשפט החוקתי של המדינה, בתי הדין מוסמכים לבטל את מעשיהם או את תחיקתם. נראה, כי ישראל מתפתחת לכיוון הזה, לאחר שחוקקה חוקי-יסוד רבים אשר לא הממשלה ולא הכנסת רשאיות להפר אותם.

באשר למצב המשפטי בישראל, אני קובע בפסקנות שלא הממשלה ולא הכנסת מוסמכות לשנות או לצמצם את תחולתה ואת משמעותה של זכות השיבה היהודית, המתירה ליהודים לא רק לעלות לארץ-ישראל אלא גם להתיישב בכל אזור של הארץ הכפוף בפועל לשליטה ולשיפוטה של מדינת ישראל - זכות בעלת חשיבות לא פחותה. אם-כן, זכות זו חלה על עזה ועל צפון השומרון, אשר תושביהם היהודיים יועתקו בכוח וללא הסכמתם - במסגרת תוכנית ההינתקות - מהבתים שהם מתגוררים בהם זה זמן רב ויועברו לאזורים אחרים של ארץ-ישראל. צעד זה מהווה הפרה גסה של זכות השיבה היהודית, זכות החלה על ארץ-ישראל כולה והמהווה את תשתית הציונות. זכות זו התקיימה במשך אלף תשע מאות שנה קודם להקמת מדינת ישראל, ובדבריו בני-האלמוות של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, היא אשר בנתה את המדינה. זכות זו גולמה בחוק השבות שאומץ על-ידי הכנסת ב-5 ליולי 1950. אף-על-פי שאין הוא נושא את השם "חוק-יסוד", מונח שהתחדש מספר שנים לאחר מכן, הוא למעשה "יסודי" יותר מכל חוק אחר שנתקבל במדינת ישראל, כפי שנראה בעליל מדבריו של בן-גוריון כשהניח את הצעת החוק על שולחן הכנסת.

אם תצמצם הממשלה את תחולתו של החוק הזה לאזורים מסוימים של ארץ-ישראל בלבד, ותהפוך תוך כדי כך אזורים אחרים ל"יודנריין", כגון דרום-עזה, שם שוכן גוש קטיף, או צפון-השומרון, ארצו עתיקת-היומין של שבט אפרים, בוודאי יהיה הדבר משום מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה של המדינה וכן מעשה המצמצם את שלמותה הטריטוריאלית. בדיוק מעשים מסוג זה הם הנאסרים על-ידי סעיף 97(א) ו-97 (ב) לחוק העונשין. לכן, אין לטעון ברצינות, כפי שטוען ע"א וכפי שטוענים אחרים, שלממשלה - אפילו בגיבויה של הכנסת - יש "סמכות כדין" לשלול את זכות השיבה היהודית, הכוללת בעת ובעונה אחת את הזכות להתיישב, או לכרסם בה בכל אזור שהוא מארץ-ישראל שבשליטת מדינת ישראל.

הממשלה והכנסת, הנשלטת בפועל על-ידי הממשלה, מחויבות לקיים את הנורמות היסודיות של מדינה יהודית. פירוש הדבר, בין היתר, שלא להפר את זכותם של יהודים לשוב לארץ-ישראל, שלא לעקור יהודים מיישובים שהוקמו כדין, שלא לבטל את הצביון היהודי של המדינה, שלא לכונן בארץ-ישראל מדינה וממשלה זרה, כפי שנעשה כיום, ואף לא להכיר בזכויות הלאומיות הנטענות של ערבים (הנקראים שלא כדין "פלשתינים") ביהודה, שומרון וחבל עזה. האזורים האחרונים האלה מהווים חלקים בלתי-נפרדים של הבית הלאומי היהודי, השייכים על-פי דין לעם היהודי, אשר מייצגו הוא מדינת ישראל. אזורים אלה אינם חלקים של בית לאומי ערבי, עניין שיושב כבר בוועידת השלום שנערכה בסן רמו באפריל 1920.

יש להכיר בכך שהיחידים שהם בעלי היכולת והכוח לבצע מעשה ממעשי הבגידה המנויים לעיל הם הממשלה יחד עם הכנסת, ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון ורמטכ"ל צה"ל. הוויתור על שטח או הפגיעה בריבונותה של המדינה אינו בהישג ידו של פקיד ממשלתי זוטר או אזרח מן השורה. לכן תמים הוא המאמין שהממשלה ומנהיגיה הבכירים אינם יכולים לבגוד במסגרת סעיף 97, כאשר הם היחידים המסוגלים אמנם לעשות כן. אם אותם נפטור מעונש, אז כל סעיף 97 מיותר הוא, ויש למחוק אותו מחוק העונשין. לפרש סעיף 97 בדרך שע"א ממליץ לפרש אותו מהווה דוגמה קלאסית של ביטולו על-ידי פירושו של טקסט מחוור וחד-משמעי המורה לממשלת ישראל ולראשיה כמעט במפורש להימנע מכל פעולה בלתי-חוקית הנוגעת למסירתו ללא-יהודים של חלק כלשהו של ארץ-ישראל מיקרה מכל.

יש סברה, שלפיה הסיבה העיקרית להכללת סעיף 97 בחוק העונשין כאשר הוגשה לכנסת הצעת החוק ב-30 לספטמבר 1956 היתה למנוע את הוויתור הפזיז על הנגב או למצרים או לירדן על-ידי ממשלת ישראל כדי לכונן בין שתי מדינות אלה גשר יבשתי. לראשונה הועלה רעיון זה בשנת 1948 על-ידי מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' סי. מרשל וכן על-ידי מקבילו הבריטי, ארנסט בווין. יתרה מזו, במסגרת ההצעה הנודעת-לשמצה של הרוזן פולקה ברנדוט משבדיה, הומלץ שישראל תוותר על 10,000 קמ"ר מהנגב הדרומי ועל כ-400 קמ"ר מדרום-יהודה, ויתורים שהיו מצמצמים את שטח הבית הלאומי היהודי והמדינה היהודית החדשה לכדי 5,000 קמ"ר בלבד. שטח מצומצם זה היווה כחמישה אחוזים בלבד משטחו המקורי של הבית הלאומי - כ-100,000 קמ"ר - כפי שנצפה בהסכם הגבולות הצרפתי-בריטי מה-23 לדצמבר 1920. מבחינה זו, היתה המלצת ברנדוט גרועה אפילו מתכנית החלוקה של הלורד פיל משנת 1937, אשר הועידה למדינה היהודית המתוכננת שטח רב מעט יותר. הן וושינגטון והן לונדון, בגילוי נטייה אנטי-יהודית קיצונית, הגיבו בחיוב על הצעה מעוותת זו, ובכך עודדו את הקצנת העקשנות והשנאה הערבית כלפי מדינת ישראל שזה עתה נולדה.

בתקופה שכיהן משה שרת הן כראש הממשלה והן כשר החוץ (מדצמבר 1953 ועד נובמבר 1955), שוב האיצו ארה"ב ובריטניה בישראל לוותר ויתורים טריטוריאליים בנגב כדי לאפשר את כינון הגשר היבשתי הנ"ל בין מצרים לירדן. הן מזכיר המדינה ג'והן פוסטר דאלס והן שר החוץ הבריטי אנתוני אידן צידדו בפשרה בין גבולות החלוקה של האו"ם לבין הקווים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949. רעיון רעיל זה נשקל על-ידי שרת, שעורר בכך חשדות שהוא עלול לוותר כדי לפייס את דעת-הקהל הבינלאומית.

לעומת זאת, דוד בן-גוריון, תומך נלהב של רעיון יישוב הנגב, דחה על הסף את התוכנית מכל וכל. הודות לבן-גוריון, ששב ומילא את תפקיד ראש הממשלה אחרי שרת, שמו קץ לרעיון מטורף זה שהיה גורם נזק אדיר למדינה הצעירה ואף היתה מסכנת את עצם קיומה. בצורה דומה, בלתי-אחראי לא פחות מצד ממשלת שרון לוותר על עזה המיושבת יהודים, כששים וחמשה ק"מ מתל-אביב שניתן לעבור אותם ברכב אזרחי תוך כשעה, וכן על צפון השומרון ועל-ידי כך לחשוף את עפולה למתקפת טילים טרוריסטית. כפי שקבע בן-גוריון כשהציג בפני הכנסת את ממשלתו החדשה ב-2 לנובמבר 1955, הביטחון פירושה התיישבות, במיוחד במרחבים הריקים של הדרום ושל הנגב. שרון מתכוון עתה לוותר על אדמות החיוניות לביטחונה של ישראל, עובדה שבעצמו קבע אותה לפני שהפך הן את עורו והן את עמדתו בצורה שלא ניתן להבינה. בכל מקרה, אדמות אלה, כיון שהן חלק של מורשתו ונחלתו של העם היהודי מאז תקופת אבות האומה, אסור שיוותרו עליהן לטובת ערבים ומתגוררים בארץ-ישראל והמעמידים פנים, בניגוד לעובדות ההיסטוריות, כאילו הם תושביה המקוריים של הארץ.

לסיום, הערה קצרה על פסק-דין בית המשפט העליון משנת 1992, שמביא אותו ע"א כדי להצדיק את אמונתו, שאין הממשלה יכולה בשום מקרה לבגוד במדינת ישראל בכפוף להוראות הבגידה של חוק העונשין. עיון קפדני בהגיונו של פסק הדין יראה, כי לא זכתה הממשלה בפטור גורף מחובת הציות להוראות חוק אלה, וכן בית המשפט לא קבע שמותר לוותר על רמת הגולן לטובת סוריה. כל מה שנקבע, הוא שמותר לממשלה לנהל עם סוריה משא-ומתן לשלום בלי שיאשימו אותה בבגידה. ראש הממשלה מנחם בגין הכריז אותה הכרזה ממש כאשר סופח פורמלית אזור זה של ארץ-ישראל על-ידי קבלת חוק רמת הגולן (ה-14 לדצמבר 1981), שהחיל על האזור את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה.

בעת מתן פסק-הדין ב-1992. לא הוגשו לבית המשפט שום ראיות כאילו עומדים לוותר על הגולן לטובת סוריה, אף-על-פי שנפוצו שמועות שכך אמנם המצב. אילו הוגשה עדות כזאת על-ידי העותר, סביר להניח כי בית המשפט היה פוסק בדרך שונה מדרך פסיקתו הממשית. הדבר נרמז על-ידי הערות צדדיות שהשמיע כבוד השופט דב לוין, אשר דווח כי אמר לעורך-דינו של העותר, שמוקדם מדי לדון בהיבטים המשפטיים של ויתור על הגולן. אם וכאשר יגיעו העניינים לידי כך, קבע השופט כי יוכל העותר לשוב ולעתור לבית המשפט.

טיעונם של המצדדים בוויתורים טריטוריאליים לערבים כדי להשיג שלום, כאילו פסק-דין זה הסמיך מטעם בית המשפט את הממשלה לוותר על הגולן לטובת סוריה, ועל-דרך ההרחבה, גם לוותר על כל חלק אחר של ארץ-ישראל, הוא אפוא טיעון שגוי. הממשלה נותרת, אם כן, כבולת-יידים על-ידי סעיף 97(א) ו97-(ב). אולם, כפי שצוין במאמר המקורי שלי בנתיב, יהיה צורך עתה לקחת בחשבון את החוק החדש (חוק סדרי השלטון והמשפט) שנחקק ב-26 לינואר, 1999 המאפשר, לראשונה בדרך חוקית, לממשלה לוותר על חלקים מארץ-ישראל הכלולים במדינת ישראל. לדעת המחבר, חוק זה, שקודם מתוך הבנה שגויה על-ידי מפלגות "ימניות" כביכול, מהווה מעשה חיקוק בלתי-חוקתי, כיון שהוא סותר הן את סעיפי הבגידה שצוינו לעיל והן את חוק השבות, שלא לדבר על נורמות-היסוד של מדינה יהודית.