מהטור שלי בשבועון בשבע

19.6.08

השיקול התקשורתי/ ישראל מידד

בשבועיים האחרונים, בגלל נסיבות מסוימות, מצאתי את עצמי עסוק בעניינים תקשורתיים במה שאפשר לקרוא הזירה הדיפלומטית. אישיות דיפלומטית בכירה התכוונה לעסוק בהתמקדות גדולה בסכסוך מקומי בשומרון בין יהודים וערבים, וביקשה שיועברו אליה תמונות, סרטי וידיאו וקטעי עיתונות. וכך מצאתי את עצמי טורח על מנת שהאמת תצא לאור. ואני מודה שהדבר לא היה קל, על אף שבסופו של דבר, חומר רב נמצא והגיע ליעדו.

למי שיאמר 'מה איכפת לנו?'. אספר שאחר כך קיבלתי טלפון מנציג של שגרירות אחרת, שהתעניין באותו נושא. בהמשך הטלפון שלי צלצל ועל הקו היה קצין פוליטי נוסף, אשר התעניין בטענות אחרות של הולכי על שתיים אשר הוכו ובעל-חיים על ארבע אשר נדקר. המסקנות שלי מריבוי החזיתות התקשורתיות: אם אתה מתקשה להסביר מעשה שאתה עומד לבצע, ונדמה לך שזה לא יצטלם טוב, תחשוב אם לא כדאי לעשות זאת אחרת. יש היום מצלמות בכל מקום.

כמובן, אם הצדק אתך ואין ברירה, אל תיקח את התקשורת בחשבון. אבל אם אולי קיים חשש שאת הציונות שלך תוכל להגשים ללא תקשורת עוינת, או יותר גרוע, שבמו ידיך תהפוך את התקשורת לעוינת יותר, אנא, תשקול פעם נוספת את המעשה.

-----------------------

הקרב על הכותרת הבאה/ ישראל מידד
בשבועות האחרונים מתנהלת מלחמה תקשורתית קטנה בין המשטרה ופרקליטות המדינה, לבין ראש הממשלה ועורכי-דינו. מהות המלחמה: מי מדליף ידיעות לתקשורת.

למען האמת, אין זו מלחמה חדשה. כבר שני עשורים מאז שהפכתי לצרכן תקשורת מקצועי, ראיתי ושמעתי הרבה הדלפות: החל מסרטי וידיאו מתוך חדרי חקירה, למסמכים ותעודות. עיקרון "החיסיון העיתונאי" דרוש בוודאי במקרים בהם המקור מאוים. זאת בתנאי שהמידע שהוא מוסר מסייע לחשיפת או שחיתות מוסרית-ציבורית.

השבוע פורסם סיכום דו"ח שהוזמן בידי ה"ניו-יורק טיימס" מבית הספר הגבוה לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה על השימוש של העיתון במקורות אנונימיים. על פי הדו"ח, ב- 80% מהמקרים לא נמסר לקוראים שום דבר אודות המקור ולכן, צרכן התקשורת לא היה יכול לשפוט אם המקור הוא מנהל בכיר, השרת או אם הוא בכלל קיים במציאות. מניסיוני, המצב בארץ הרבה יותר גרוע.

ונשוב לפרשת אולמרט. העיתונים הרי יודעים מי מסר להם את תמלולי החקירה. ואם הם עדיין שומרים על זהות המקור, כנראה שגם הם משחקים אתנו. האם גם אנחנו רוצים להשתתף במשחק הזה?

-----------------------

התפכחות מאוחרת ויקרה/ ישראל מידד

עדיין מהדהדות באוזניי דברי היועצת המשפטית של רשות השידור כאשר באנו, נציגי אגודת 'לדעת', אל ישיבה של ועדת הכספים של הכנסת, על מנת להשתתף בדיוניה על תקציב רשות השידור. בלי להתבייש אמרה נציגת רשות השידור שאין זה מקומנו ושאין לנו כל זכות להתערב. רק התערבות יועצת הוועדה, שהגנה עלינו, מנעה רגע מביש ופוגע.

את כעסה יכולתי להבין. באנו עם נתונים וניתוחים שהוכיחו שאין לרשות השידור כל שליטה על משק הכספים שלה, שנעשים דברים שבוודאי אינם לפי הנהלים. לא נעים להיות מוצג כ'שלומפר', אם לא גרוע מזה. אבל חוסר הבנה בסיסי כל-כך של השיטה הדמוקרטית הדהים אותנו.

ומדוע אני נזכר באותו רגע מלפני כ-12 שנה? הנה, הידיעה הבאה שפורסמה השבוע מבהירה: "הוועד המנהל של רשות השידור שוקל להוריד את 'מבט שני', לקצץ בהפקות 'יומן' ו'רואים עולם', לשדר את 'יומן' בימי חמישי ולהפסיק את שידורי הרדיו החל בחצות; זאת, במסגרת המתווה של היו"ר משה גביש לקיצוץ 130 מיליון שקל מהתקציב".

ובכן, מה שלא רצו לעשות אז בקטן, אולי יצטרכו לעשות היום ובגדול. כנראה גם על התנשאות משלמים בסופו של דבר.