האם יתפרסם?

בתגובה לידיעה "חייל עלול לאבד את הראייה בעינו" מאת יובל אזולאי ("הארץ", 23.9)

לאחר בדיקה של האתר הרשמי של ארגון מחסוםwatch גם בעברית וגם באנגלית ולאחר חיפוש אחר חדשות בשם ארגון זה, אין לי אלא לקבוע שלמרות דאגתן של הנשים שהפקידו את עצמן על המחסומים לצד ההומני בצורך לשמור על הבטחון, לא מצאתי שום התייחסות למקרה החמור הזה. חייל צה"ל הותקף דווקא במסלול ההומני, דבר שהארגון יכול בהחלט לזכות לעצמו ואין הבעת צער על האישה הערבייה שניצלה את טוב לבים של הישראלים להקל על נכים וחולים. האם יש להסיק שאצל נשים אלה אין כל זיק של רחמנות על חיילי צה"ל?

ואולי כן, זאת המסקנה. אינה מיכאלי, פעילת הארגון לשעבר אבל מזדהה בהווה, כתבה באתר העיתון "ידיעות אחרונות" למחרת המקרה ש"אין ספק כי כל עוד תימשך שליטה ישראלית באוכלוסיה הפלסטינית, תימשך גם ההתנגדות. חלקה תהיה אלימה, קשה וכואבת". רחמנות אין כאן אבל סלחנות לחומצה יש. ואין אלא לתהות, במהופך: האם אם תימשך ההתנגדות האלימה, האם יצטרך בנינו-חיילינו לעמוד ליד המחסומים?


ישראל מידד
שילה