הטור שלי (אבל באמת שלי) ב"בשבע" גליון 384, 11.3.10

גלים חדשים
11/03/10,

(ולמרות שכתוב "עדי גרסיאל ", זה הטור שלי. באמת.)

העיתונאי האמריקני וולטר ליפמן כתב לפני כמעט מאה שנה אודות התפקיד של התקשורת: "הדמוקרטיה תיכשל אם לא תובטח אספקה תמידית של חדשות אמינות ורלוונטיות. לחברה אשר תימנע ממנה גישה מאובטחת לעובדות יבואו חוסר יעילות בתפקוד, אי-התמקדות, שלטון
משוחד, אי-נאמנות, פאניקה, ובסופו של דבר - חורבן".

כל מי שעוקב אחר מבנה התקשורת הישראלית, מבחינת ההרכב האנושי, הנטיות ההשקפתיות של בכיריה וקובעיה הנושאים שהם סוקרים ואלה שהם מתעלמים מהם, יודע כמה אי-אפשר לסמוך על הדיווחים שלהם. רוב צרכני התקשורת האלקטרונית בארץ הם שבויי שידור. השבוע למשל, צוין בטכסים בכנסת, בכלא עכו ובמרכז בגין, בחסות משרד החינוך, זכרם של 12 עולי הגרדום, חברי
אצ"ל ולח"י, אשר במסגרת מלחמתם במחתרת נגד השלטון נשבו, נשפטו, נדונו למוות ועלו לגרדום. האם מישהו זוכר בעשורים האחרונים תוכנית דרמה, מחזה או עיבוד אמנותי אחר של
סיפורם אשר הגיע לשידור? הרי כולנו מכירים עשרות אם לא מאות מערבונים תוצרת ארה"ב
אשר בנו את היסודות התרבותיים של אזרחי ארה"ב. אז מדוע מעללי הגבורה של מתיישבי
הגליל, אנשי השומר, המחתרות וההעפלה זוכים להתייחסות כמעט אפסית? וזוהי רק דוגמה
אחת לדלות ורדידות השתקפות חיינו הלאומיים דרך התקשורת.

אין לי ידע על מגמותיה ותוכניותיה של תחנת הרדיו החדשה, 'גלי ישראל'. אבל עצם האפשרות שהיא תפרוץ את המסגרת המצומצמת של התקשורת הישראלית ותעניק לאזרחי המדינה פלורליזם ובחירה, היא ברוכה ומבטיחה. יש רק לקוות שמנהליה ועורכיה אכן יראו את טובת הכלל כמטרה ראשונה במעלה, ויגישו תקשורת אחרת: לאומית, ציונית ויהודית.

ואני עדיין מחפש את אתר הטור מלפני שבוע.