הטור שלי במדור מיקרוסקופ של בשבע, 4.3.2010

בטרם עריכה:-


בשבועות האחרונים, הקצב, הגיוון והאופי של פרסום הידיעות אודות רשות השידור רק גובר ומתרחב ומתעמק. האם הערוץ הראשון ייסגר? האם רדיו "קול ישראל" ייסגר? לכמה זמן? מי ינהל? מי ימנה? מי יתמנה? מי יקבע? איזה שר יהיה אחראי? שורת השאלות ארוכה מדי בשביל הטור הזה ולכן אסתפק בשתי הערות כלליות.

בחמש-עשרה השנים האחרונות ליוויתי את התמודדות רשות השידור מול הממשלה, מול ההוק אבל יותר מכל, מול הצבור שעבורו רשות השידור אמורה להתקיים. אם כי חוסר האיזון ואי-הדיוק בתוכניות החדשותיות והאקטואליות היו הבעיות הבוערות, ברור היה שקיימות בעיות יסודיות יותר: ההיבט הכספי וההיבט הציבורי. בעניין החלק הכספי, הדבר הוא פשוט: אין למנהלי רשות השידור את היכולת לנתב את הרשות מבחינה כלכלית. אחרי שעות רבות בישיבות ועדות הכנסת שטיפלו בתקציב הרשות מדי שנה בשנה, למדנו ב"לדעת" שאפילו אמות מידה לתמחור אין ברשות השידור. נושאים כגון בדיוק כמה אנשים עובדים ברשות השידור לא היה ידוע לאחראים. נושא שעות נוספות, הזמנות מוניות, שיפור ציוד ויותר מכל, השליטה על הוועדים הרבים הקיימים היו רחוקים מהם. תפקוד הרשות היה דבר שבריר אם בכלל. משכורות, חוזים, פיטורים, שיטת חבר-מביא-חבר ועוד גרמו לכך שרשות השידור, כמוסד, לא התנהל לפי כל קני-מדיה מקובלים, גם בתולדותיה של מדינת ישראל. ואין לפטור את הממשלות אשר גילו מורך לב ואי-נכונות להתעמת.

ובעיה שניה הקשורה לראשונה היא הגדרת "הציבור". ברשות השידור משך השנים, המינוח "שיקולי עריכה" חיפה על כשלי אתיים מקצועיים אשר גבלו על עבירות על החוק ובוודאי פגיעה במהותו של חוק רשות השידור. בעצם, ציבור הצופים והמאזינים לא היה 'קיים' עבור מנהלי ועורכי החטיבות ולא עבור המנחים ומראיינים. תקראו לזה ברנז'ה או תכנו את זה קליקה, התוצאה הייתה יצירת מוקד פוליטי, אידיאולוגי והשקפתי המנותק מן הצבור. עם כל הכבוד למי שהיו יושבי ראש ומנכ"לים, ממלכת רוממה לא סבלה שום יד זרה ובשם איזה חופש מדומה, הסירה מעליה, בסיוע התקשורת המודפסת, כל פיקוח חוקי ודחתה כל ביקורת נכונה. הממונים על קבילות הצבור התמנו מתוך שורות הרשות. ועובדיה עברו ממנה והלאה, עד לערוץ השני וערוץ 10, עד לרדיו האזורי ויחד עם צעירי גל"צ השתלטו הלכה למשעה על רוב מוחלט של השידור הציבורי וגם המסחרי.

לי אין פתרונות פלא אבל אם לא מכירים בבעיות, בוודאי אי אשפר לתקן אותן.

ישראל מידד