המוטו של השבועון 'העולם הזה' (כלי תקשורת שהוציא הרבה אנשים, לטוב ולרע, מהעולם הבא), היה "בלי מורא, בלי משוא פנים". אז נכון, העיתונאי הטוב הוא זה שמתמסר אך ורק לאמת כפי שהוא מבין אותה. אך מי מפקח עליו? התשובה הסבירה היא העורך שלו. אך גם שיקולי עריכה יכולים להיות לא-מוסריים ולא בהתאם לכללים של האתיקה המקצועית. בעולם מתרבה התופעה הברוכה של מינוי 'עורך מטעם הציבור', שאינו מייצג את העיתון ואת עובדיו אלא את הצרכנים. בלוס-אנג'לס טיימס ובניו-יורק טיימס, שמחזיקים עורך כזה, מתקבלות ביום רגיל עד 300 פניות אליהם. לעומת זאת, ברשות השידור הממונה בא משורות עובדי הרשות, על תקן שבין עובד לגימלאי. כך הדבר גם ברשות השנייה. בגלי צה"ל התפקיד מוטל על אחד העובדים הפעילים. מידת המורא שלהם לא בדיוק חופשית לגמרי.
לאחרונה התמנה בניו-יורק טיימס עורך חדש מטעם הציבור, ארתור בריזביין. בטור פותח, הוא מתוודה שהוא רואה בתפקיד שלו מין מעבדה לזיהוי פלילי בתקשורת, בדומה לסדרת הדרמה CSI. בטיימס לוקחים את הטעויות שלהם ברצינות. כל יום, בעמוד שתיים למטה, מופיעה משבצת עם תיקוני איות, תחביר ועובדות. אין שם בושה להודות בטעות. משום מה, הנוהג הזה אינו משתרש במדינת ישראל. אם תפתחו עיתון, לא תמצאו במסגרת המציגה את נושאי המשרות את שמו של הממונה על הביקורת הפנימית, זה שמשרת את הציבור שקונה את העיתון. אחריות? יחס של כבוד לרוכשים את המוצר? כל אלה רחוקים מאתנו בישראל. בריזביין מודה שלפעמים מול מתקפות רבות וארסיות, קשה לקבל ביקורת. אך אין הוא מתעלם מהצורך של העיתון, גם במציאות המודרנית של אינטרנט, בלוגים וטוויטר, שלא להוריד את הסטנדרטים של תקשורת טובה. התגובה, הוא קובע, צריכה להיות יותר שקיפות, יותר נשיאה באחריות וגם יותר צניעות. אם זה טוב בשביל אמצעי תקשורת מהמכובדים בעולם, אולי כדאי שנאמץ זאת גם בארצנו הקטנה?
ישראל מידד
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הירשם תגובות לפרסום [Atom]
<< דף הבית