החרדים נגד הרביזיוניסטים

קודם, התגובות

תגובות למוסף הארץ בעקבות מאמרו של אליהו קאופמן"

בעקבות מאמרו של אליהו קאופמן, מוסף "הארץ" 30.7

פתיחת חשבון

הרבה איבה פרצה ממאמרו של אליהו קאופמן, המאשים את הציונות הרוויזיוניסטית באכזריות כדרך חיים ובפרובוקציות שגרמו לרצח של יהודים החל מתרפ"ט בחברון ועד ימינו אלה.

הכרזה הרוויזיוניסטית שעיטרה את המאמר, מפת ארץ ישראל השלמה שהפכה לסמל האצ"ל, נחקקה על מצבת הורי לבקשתם - כי בעיניהם היותם לוחמי אצ"ל ותלמידי ז'בוטינסקי סימלה מהות שאינה רק ביוגרפית אלא זהות ערכית שלמה, זהות שעוותה על ידי יריביהם מבית טרום הקמת המדינה ויריביהם הפוליטיים לאחר הקמתה. אותם יריבים חינכו את ילדי ישראל בספרי הלימוד הממלכתיים כי האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית היתה גלוריפיקציה של הדם, תוך ציון הבגדים החומים שלבשו כרמז לפשיסטים ולנאצים, לצד התעלמות מהעובדה שמסיבה זו הוחלף צבעם לכחול.

קריאת המאמר החזירה אותי לימים ההם. שוב אותם ציטוטים חלקיים ומגמתיים משירי ז'בוטינסקי, שהיה מנהיג ציוני בעל השקפת עולם המשלבת ערכים לאומיים וליברליים, כן, ליברליים.

ציטוט מלה משיר כתזה על השקפת עולם כמוה לקחת את השורה מהאינטרנציונל "לקראת אויב היכון לקרב... זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם" ולטעון כי התנועה הסוציאליסטית שיחרה למלחמה שתהרוס את העולם, והרי אין כך הדבר. ציטוט משיר בית"ר "בדם וביזע יוקם לנו גזע גאון ונדיב ואכזר" הוא הקולב לטענה שאכזריות היא מהותה של בית"ר, וכדי לאנוס את השיר לאותה הדעה - הכותב התעלם מאותו חלק המדבר על נדיבות. שכן תורת ז'בוטינסקי הורכבה מחלקים שונים המרכיבים את השלם - הלאומי עם הדמוקרטי והליברלי, האכזר עם הנדיב, התיגר עם ההדר - שהוא המצפן המוסרי והמדינה בה כל יחיד הוא מלך.

לאחר שציטט את "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן", המסמלת עבור הכותב את תאוות הנישול והגירוש, חבל שלא טרח לקרוא את המשך השיר "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני". כששרנו, תלמידי ז'בוטינסקי, את השירים האלה ידענו כי בצד הזכות על הארץ קיימת החובה לכבד זכויות של כל אדם בן כל לאום. וזאת בעצם ההכרעה העומדת לפני ממשיכי דרכו. שכן דברי אלה לא נועדו רק למחות, לבקר ולסגור חשבון היסטורי עם הכותב, אלא גם לפתוח חשבון עם המתיימרים להיות ממשיכי דרכם של הרוויזיוניסטים - תנועת הליכוד והעומד בראשה בנימין נתניהו. לא כדי שישנו את האידיאולוגיה, כטענת המאמר, אלא כדי שיפעלו על פי אותה תורה לאומית וליברלית על כל חלקיה.

למרבה הצער, גם המתיימרים להמשיך בדרך ז'בוטינסקי הפכו את הדימוי והציטוט החלקי למדיניות הקובעת את מציאות חיינו. אלה שרוממות התיגר בגרונם ואין בהתנהלותם לבין ההדר דבר וחצי דבר. אלה שרואים באחר סכנה ולא מפנימים את מהות משנתו הדמוקרטית ליברלית של ז'בוטינסקי על השוויון ועל זכויות המיעוטים. אלה המוסרים את השקפת עולמם בידי המפלגות החרדיות ולא אימצו את עמדתו השונה לגמרי ביחס למקום הדת "במדינה כי תקום". אלה המדברים על קיר הברזל כקיר מגן הנדרש כדי שיבינו שלא יוכלו לגרשנו, כסמל לעליונות הכוח מול חולשת המבקשים הסדר שלום, ולא קראו בהמשך כי אם ייכון קיר הברזל אזי ניתן להגיע להסדר שלום מתוך כבוד הדדי. אלה המדברים רק על הזכות על הארץ, שבעיני אינה ניתנת לערעור, ולא מספקים פתרון למציאות שבה נמשך הסכסוך בין בן ערב, בן נצרת ובני.

עתה, משקיר הברזל קיים ומובן כי מדינת ישראל היא עובדה קיימת - נדרשת הכרעה. בחירה קשה באחת משתיים: ויתור על המדינה היהודית ומתן שוויון לכל אזרחיה, או ויתור על חלק מהארץ תמורת קיום המדינה היהודית על בסיס הערכים שביטא ז'בוטינסקי. עמודים אלה ראו בחודש שעבר ("תעודה כחולה והיא עולה", מוסף "הארץ" 16.7) את אותם מעטים שבחרו במדינה אחת בין הים לירדן שבה זכויות הצבעה שוות לישראלים ולפלסטינים. מחיר בחירה זו הוא שישראל לא תישאר בית לאומי לעם היהודי. אני בחרתי לשמור את ישראל כבית לאומי יהודי דרך אימוץ העיקרון לפיו כל עם פותר את שאיפותיו הלאומיות במדינה נפרדת. רק כך נוכל ליישם את משנת ז'בוטינסקי הלאומית והליברלית בישראל הדמוקרטית, ובעיני בחירה זו אינה זניחת רעיונותיו אלא הדרך היחידה לממש ערכים אלה. זאת הבחירה שלי.

ח"כ ציפי לבני

הכנסת, ירושלים

אין נחמה

במאמרו "כאז כן עתה" מאשים הרב אליהו קאופמן את "הרוויזיוניסטים, אנשי בית"ר" באחריות לדם היהודי שנשפך בחברון בי"ח באב תרפ"ט (במאמר מוסגר אציין שלא רק בחברון נרצחו יהודים בפרעות תרפ"ט. בסך הכל נרצחו בכל רחבי הארץ 133 איש ואשה, ילדים וזקנים, לפי הפירוט הבא: 66 בחברון, 23 בירושלים, 18 בצפת, 7 בחיפה, 7 במוצא, 6 בתל אביב, 3 בעין-זיתים ואחד בקיבוץ חולדה).

במאמרו המפורסם משנת 1892 עוסק הסופר והוגה הדעות אחד העם בהיבט ה"חיובי" של עלילות הדם שהביאו לפוגרומים בתקופות שונות. לאחר מאות שנים של אינדוקטרינציה אנטישמית, החלו יהודים לפקפק שמא יש איזשהו בסיס להאשמות הגויים בתכונות השליליות של עמנו. באה עלילת הדם, שבה מאשימים את היהודים בשימוש בדם אדם להכנת מצות לפסח, האשמה שעל דעת כל יהודי מיוסדת על שקר מוחלט, ואיחדה את העם. לפי אחד העם, זו היתה חצי הנחמה.

בעלילת הדם הנוכחית, שבה מאשים יהודי את אחיו, בני עמו (רוויזיוניסטים, אנשי בית"ר) באחריות לדם שנשפך בתרפ"ט (לכאורה בגלל הנפת דגל כחול-לבן ברחבת הכותל המערבי בתשעה באב), אין כל שמץ של נחמה. שנאמר: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

ד"ר שלמה עמיקם

חיפה

שנאת יהודים

הזדעזעתי לקרוא את מאמר התועבה של אליהו קאופמן, ש"מסביר" את הסיבה לטבח הנורא ביהודי חברון בשנת 1929 (מוסף "הארץ" 30.7). אם קוראי המאמר סברו ברוב בורותם שהמניע הוא סתם שנאת יהודים, הרי קאופמן בא להאיר את עינינו: "בתשעה באב תרפ"ט... נערכה ברחבת הכותל... הפגנה פרובוקטיבית... בניגוד למוסכם הניפו המפגינים דגל כחול-לבן. יהודי ארץ ישראל שילמו בדמם את מחיר הפרובוקציה הזאת!"

סוף-סוף לאחר 81 שנה האיר קאופמן את עינינו בתגליתו המרעישה: האחראים לשחיטה ולאונס הברוטאליים לא היו ערבים מתושבי חברון אלא אותם יהודים שעשו את המעשה המזעזע והמזוויע של הנפת דגל כחול-לבן! למען האמת ההיסטורית צריך להדגיש, שבשנת 1929 היו בחברון גם ערבים שלא קראו את מאמרו של קאופמן וסיכנו את נפשם כדי להציל את שכניהם היהודים.

ד"ר משה שילה

נס ציונה

בלי בושה

אליהו קאופמן מעיד על היותו "רב חרדי" בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל. הקביעה שבכותרת "כאז כן עתה" מעלה את ההשערה כי הכותב נמנה עם החרדים האנטי-ציונים הרדיקליים, אשר במהלך חרדי אופייני מנסה "ללמוד מן ההיסטוריה" כפי שהוא רואה אותה, תוך הטחת האשמות בוטות וחסרות אחריות במי שאינו חושב כמוהו.

הטבח בחברון בוודאי שלא היה על רקע "אנטישמי" במובן האירופי המקובל, אולם מכאן ועד לקביעותיו חסרות האחריות של קאופמן - המרחק רב. בלא כל בושה מאשים הכותב את בית"ר והרוויזיוניסטים באחריות לדם היהודי שנשפך בחברון בחודש אב תרפ"ט. מה יענה הכותב על אירועי נבי מוסא באפריל 1920 ובמאי 1921? מה יענה על המעשים הברבריים האיומים שביצעו הפורעים ביהודי חברון, בנשותיהם ובגופותיהם, גם את אלה הביאו עלינו ז'בוטינסקי ותלמידיו? ובכלל, מה ליהודי חברון, שכניהם הטובים, עם מפגיני הכותל?

מלבד זאת, הקשר בין אירועי הכותל לבין מאורעות תרפ"ט אינו חד-משמעי, ושנוי במחלוקת היסטוריונים. רבים תולים את הגורם העיקרי במופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני, שליבה את האווירה לכלל מחלוקת בין-דתית לשם ביסוס מעמדו בעולם הערבי מול משפחת נשאשיבי.

גם אם נתמקד בהקשר הכותל המערבי, הפרובוקציות וההתגרויות של הבריטים והערבים במתפללי הכותל החלו עוד באירועי יום כיפור תרפ"ט, והתנפלויות הערבים על מתפללי הכותל נמשכו לסירוגין לאורך תקופה ארוכה. את המאבק הציבורי סביב זכויות היהודים על הכותל הוביל "הוועד הלאומי" בכבודו ובעצמו, ותבע את הבעלות עליו מאת ממשלת המנדט. "הארץ" מיום י"ג בתשרי תרפ"ט (27.9.1928) יצא בכותרת "רבבות העבריים בערי ארץ ישראל וכפריה... ינהרו לאסיפות העם להשתתף במחאת האומה נגד חילול קודשיה ובדרישתה להחזיר לה את שריד מחמדיה, את הכותל המערבי של בית מקדשנו". את הסיסמה שליוותה את המאבק העברי "שמע ישראל, הכותל - כותלנו, הכותל אחד" טבע איתמר בן אב"י, שתמך בחלוקת הארץ בין ערבים ויהודים. הפגנת נוער בית"ר בתשעה באב תרפ"ט היתה שקטה, ובכל מקרה לא היתה אלא פסיק קטן בתוך שלל הפגנות ואירועים אלימים סביב הכותל באותה שנה.

ד"ר שלמה טיקוצינסקי

ירושלים

פרי באושים

מאמרו של "רב חרדי, סופר ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל" עורר בי כעס, כקורא, כאזרח וכיהודי ציוני. כיצד נפתה "הארץ" לפרסם את הבליו? היכן רכש אותו "רב חרדי" את השכלתו ומי העניק תואר שני לפרי באושים שכזה המגלה בורות, איוולת ורשע?

על מנת לתקוף את הציונות ואת מדינת ישראל, בחר הכותב את מאורעות תרפ"ט כפלטפורמה, ולא נחה דעתו, עד שהאשים את חברי בית"ר בטבח הנורא שערכו ערביי חברון בשכניהם היהודים, וכינהו "הטבח בחברון", "הפוגרום" - כרוצה לומר שאין ממש באותה התנפלות חייתית ואכזרית, שבה נרצחו יהודים ויהודיות, ילדים וישישים, וגופותיהם חוללו באופן מחליא, והדברים ידועים.

"היסטוריון" זה מצטרף לשלושה שקדמוהו ותלו ביהודים את סיבת עלילות הדם, ואת הרציחות של יהודי הריינוס במהלך מסעי הצלב. עשרות מעשים אלימים נעשו כלפי יהודים בארצות האיסלאם במשך דורות של דו-קיום, מצד מוסלמים שמעולם לא שמעו על האנטישמיות, בתימן, באיראן, במרוקו ועוד. גם בארץ ישראל לא המתינו לציונות או לשנת תרפ"ט כדי לרצוח חפים מפשע.

מדינת ישראל לא קמה כתוצאה מהשתלטות קולוניאלית "נלוזה" על "ארץ הקודש", וכאקט "התגרות באומות העולם", אלא נבנתה מעשייה רבת שנים של התנועה הציונית ונקנתה בדמם של אלפי חללים. אם המצב כאן עוכר את שלוותו של משכיל רבני מופלא זה, ייכבד ויעבור לו אל אחת ממדינות ערב, הידועות באהדתן רבת השנים אל היהודים והיהדות, רצוי אל איראן, שם אולי יזכה לקתדרה באוניברסיטת טהרן.

ד"ר רן שפיגל

ירושלים

תגובה לאליהו קאופמן, "כאז כן עתה", מוסף "הארץ" 30.7.10

113 יהודים נרצחו ועוד מאות נפצעו, בפרעות תרפ"ט, ההתנפלות הערבית על היישוב היהודי בא"י בקיץ 1929. האכזריות הגזענית הנוראה הגיעה לשיאה בטבח בחברון, שבו נטבחו 69 יהודים בידי שכניהם הערבים, ילדים נרצחו לעיני הוריהם, ילדות נאנסו לעיני אמהותיהם ואמהות לעיני ילדותיהם, משפחות שלמות נטבחו, אברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים. הערבים התנפלו על היהודים בירושלים ובצפת, בבאר טוביה ובחולדה. המושבות כפר אוריה והר טוב נבזזו והוצתו עד היסוד.

והנה, הרב וההיסטוריון הנכבד מצא את האשמים בפוגרום הנורא – היהודים, כמובן. הציונים. עוד לא היה "הכיבוש", עוד לא הייתה ה"נכבה", עוד לא הייתה מדינה, עוד לא היו כלים להתגוננות כנגד הפורעים, אך בעיני הרב היהודים אשמים. למה? כיוון שבית"רים, שומו שמים, הפגינו ברחבת הכותל ואפילו, אויה, הניפו דגל כחול לבן. אכן, אחרי פרובוקציה כזאת באמת לא נותרה לערבים ברירה, אלא לרצוח את משפחת מקלף במוצא, לאנוס, לרצוח ולהתעלל. הייתה להם ברירה? הרי היהודים הניפו דגל. מה הם יכלו לעשות?

אף אנטישמי לא יכול היה לכתוב דברי בלע חמורים יותר מאלה של הרב וההיסטוריון האוטו-אנטישמי קאופמן. אגב, ההפגנה השקטה של חניכי בית"ר הייתה למען חופש הפולחן ליהודים ליד הכותל. אבל בעיני קאופמן, כל מה שמריח ציונות הוא הרע המוחלט. "שורש הסכסוך נעוץ כבר בסוף המאה ה-19, עם תחילתו של מפעל ההתנחלות הציונית – שעד 1929 עשה כל שביכולתו להשתלט בדרכים נלוזות על הארץ הקדושה ועל חשבון הילידים".

אם נלך לשיטתו של הרב ההיסטוריון – כעבור 4 שנים, ב-1933, אותם בית"רים הורידו את דגלי צלב הקרס מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו. הנה, זאת הסיבה מדוע לא נותרה לנאצים ברירה אלא לחולל את השואה, שגם בה אשמים הציונים.

מה הפלא, שחרדים פנאטיים מן הזן של קאופמן נסעו לוועידת הכחשת השואה של אחמדיניג'אד? השאלה היא למה מוסף "הארץ" מפרסם תועבה כזאת. האמת היא, שאך טבעי שהדברים יתפרסמו בעיתונו של גדעון לוי. 

__________________________

המאמר

81 שנה מלאו השבוע לטבח בחברון. זיכרון עם מסקנות בהווה

מאת אליהו קאופמן

בניגוד למה שמקובל לחשוב, הטבח בחברון לא היה פוגרום אנטישמי. דווקא היום הוא מציב בפני הימין הציוני הזדמנות חשובה לחשבון נפש אמיתי

השבוע, בי"ח באב תש"ע, מלאו 81 שנים לאותו מאורע אומלל שלימים נחרת בזיכרון כ"טבח בחברון", ובלשון מעודנת יותר נקרא "מאורעות תרפ"ט". מאז נשטפה הארץ בדמים ללא רחם. לרבים נדמה ש"הפוגרום" בחברון היה המשך ל"מסעי הצלב" נגד יהודי גרמניה (בימי הביניים), לפרעות חמלניצקי (ת"ח ות"ט), ל"סופות בנגב" (בשנות ה-80 של המאה ה-19 ברוסיה הצארית) ול"פוגרום קישינב" (ראשית המאה ה-20).

לא במקרה נוהגים מנהיגים ציוניים לצרף את מאורעות תרפ"ט אל ההיסטוריה האומללה של מכות שניחתו על יהודי אירופה במשך יותר מאלף שנה. "החזון הציוני" מחייב את השימוש בדם יהודים שפוך כדי לתת הצדקה לקיומה של מדינה ציונית, אשר הקשר בינה לבין יהדות מקרי בהחלט. כולם, מימין ומשמאל, הנמצאים בחיק החם של "הקונסנזוס הלאומי", אוהבים להורות באצבע על הדם היהודי שנשפך (ועוד יישפך, רחמנא לצלן...) כעדות מדוע יש להמשיך לתמוך בקיומה של מדינת אפרטהייד עם "חוק שבות" גזעני.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עומד בראש מחנה שצריך לעשות חשבון נפש היסטורי בשבוע הזה. ברצוני להבהיר שני הבדלים: אחד בין אותו אירוע מר ונמהר בחברון לבין הפוגרומים האנטישמיים שקדמו לו, והשני בין המחנה שמייצג נתניהו (בית"ר, הרוויזיוניסטים) לשאר הזרמים הציוניים, מהרגע שקדם לאירוע ועד היום. ראשית, כל מעשי התקיפה והרצח האנטישמיים באירופה נבעו משנאת יהודים וקנאה בהצלחתם, שנאה שלא פעם ולא פעמיים הפכה לפוגרום יזום על ידי השלטונות עצמם. היהודים האומללים לא היוו כוח פוליטי עוין לצלבנים, לחמלניצקי או לצאר הרוסי, לא פגעו בשכניהם ולא הציקו להם במאומה - ולמרות זאת הוכו ונטבחו ללא סיבה.

אבל בחברון היתה תמונה שונה לגמרי. להמון הערבי שפרע ביהודי חברון (וגם בצפת, טבריה, ירושלים, יפו ושאר חלקי הארץ) לא היתה מסורת של שנאת יהודים על "הכנת מצות מדם נוצרים", "הריגתו של ישו" או סתם אנטישמיות בגלל הצלחתם הכלכלית של היהודים. שום משטר גם לא עמד וכיוון את פורעי חברון לפגוע ביהודים. שורש הסכסוך נעוץ אמנם כבר בסוף המאה ה-19, עם תחילתו של מפעל ההתנחלות הציונית - שעד 1929 עשה כל שביכולתו להשתלט בדרכים נלוזות על הארץ הקדושה ועל חשבון הילידים; העצים היבשים למדורה כבר היו מוכנים, אך את הדלק והגפרור להצתת אירועי חברון סיפקו אבותיו ומוריו הרוחניים של נתניהו תשעה ימים קודם לכן.

בתשעה באב תרפ"ט, ביום שבו מיליוני יהודים ברחבי העולם צמו על חורבן בית המקדש, נערכה ברחבת הכותל המערבי הפגנה פרובוקטיבית, לכאורה "להגנת הכותל", שרבים ממשתתפיה השתייכו לבית"ר. בניגוד למוסכם הניפו המפגינים דגל כחול-לבן. יהודי ארץ ישראל דאז (ובראשם יהודי חברון) - שומרי תורה ומצוות תמימים - שילמו בדמם את מחיר הפרובוקציה הזאת.

אך בכך לא נסגר מעגל הפורענות שיזמה בית"ר - שם הוא רק נפתח ומאז הפכו אנשי התנועה לסמן ימני של פרובוקציות בתנועה הציונית. לא במקרה נחרת בהמנון בית"ר הפסוק "בדם וביזע יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר". מי שמניף את דגל האכזריות, הוציא את עצמו מכלל ישראל. לא במקרה עזב אברהם תהומי - רוצחו של קורבן השלום הראשון, הרב פרופ' יעקב-ישראל דה-האן - את ה"הגנה" המפא"יניקית והקים את "הגנה ב'" הקיצונית יותר, זו שממנה צמח אצ"ל הרוויזיוניסטי.

רק מי שהכתירו את עצמם בתואר "אכזר" יכלו לפוצץ מלון ירושלמי על אורחיו. רק מי שהרימו את נס הפרובוקציות והוכיחו מהו "גזע אכזר" יכלו לטבוח בדיר יאסין ללא רחמים. מתשעה באב תרפ"ט ועד ימים אלה ממש משתמשים יורשיהם של הרוויזיוניסטים בציניות וברשעות ביום המר של חורבן בית המקדש, ומנצלים אותו בניגוד להלכה היהודית לפרובוקציות נגד העם הערבי-הפלסטיני השכן ונגד כל העולם המוסלמי, ותוך כדי כך משחקים את תפקיד "הקוזק הנגזל". הגדיל זאת לעשות עמיתו-יריבו של נתניהו, אריאל שרון (התלוי ועומד בין שמים לארץ), שעלה על הר הבית והביא למהומות 2000 - מעין "מאורעות תרפ"ט לעניים".

הגיע הזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו יסתכל לנו בעיניים ויאמר את האמת. האם לא הספיקו לו שטפי הדם כדי שיבין שפרובוקציות הר הבית לא הביאו לשום פתרון אמיתי? הרי כל החלומות הבית"ריים הסתיימו במפח נפש, החל מ"שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן" ו"רק כך!" על עניין "ארץ ישראל השלמה" ויתרו אנשי המחנה הבית"רי, את חבל ימית וסיני החזירו ואת גוש קטיף והשומרון הצפוני פינו, ברוך השם. ולמרות הכל אינם נסוגים מחלומות באספמיה של נישול וגירוש, והתגרות באומות העולם.

עליהם להבין סוף כל סוף שכאן לא שופכים מים לשווא, ואפילו לא דלק. כאן נשפך דם של חפים מפשע, כאן מאבדים שבויים ונעדרים שהאמינו בחילוצם בכל מחיר. לכן מותר לצפות מנתניהו שיסיר אחת ולתמיד את המסכה היהודית-מסורתית מעל פניו ובשנה ה-81 לאותו מרחץ דמים שאבותיו, מוריו ורבותיו הביאו עלינו, יתייצב כגבר ויודה על האמת, בבחינת "מודה ועוזב ירוחם": הרוויזיוניסטים, אנשי בית"ר, אחראים לדם היהודי שנשפך בחברון בי"ח באב תרפ"ט.

ולמה גבר? כי גב"ר ביהדות פירושו גומל חסדים, ביישן ורחמן - בדיוק ההפך מ"אכזר".*

אליהו קאופמן הוא רב חרדי, סופר ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל

כרזה רוויזיוניסטית משנות ה-30, אוסף ארכיון המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב

(מתוך האלבום "לחיות עם החלום")