הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 411 מיום 21.9.10

קול אמריקה / ישראל מידד

לא פעם דנתי בטור הזה בקשר הסימביוטי בין יכולתה של אליטה להמשיך ולשלוט לבין מעמדה בתקשורת. מספר התומכים בהשקפה מסוימת אינו משנה כל עוד אותה השקפה מוצאת חן בעיני התקשורת. אנשי 'סיבוב השערים' או אגודת היישוב היהודי בחברון יכולים לגייס אלפי ורבבות משתתפים, אבל זה לא יזכה אותם במחצית מזמן הסיקור העיתונאי של ארגון קיקיוני שתומך ב'שלום'. בישראל השליטה של ההשקפה הליברלית-מתקדמת-הומנית עדיין חזקה דיה כדי להדוף ביקורת וניסיונות של דרישות לשוויון, אך בארה"ב התמונה קצת שונה. הנה שתי דוגמאות:

בבחירות המקדימות למושב בסאנט ממדינת דלאווייר זכתה קריסטין או'דונל, נציגת הימין הרדיקלי. באחד הנאומים הראשונים שלה היא יצאה חוצץ נגד האליטות שם והכריזה: "לעולם תהיה לאליטות המילה האחרונה בנושא של חירות... המעמד השולט מוכתם באנטי-אמריקניזם, אלא שלנו יש יותר משיש להם". זהו שלב חדש במתקפת-הנגד של אזרחים, אשר מבקשים להתגונן מפני קבוצות-המיעוט שמצליחות לשלוט בניהול החיים הציבוריים בארה"ב.

מקרה שני, פחות מוצלח אבל אולי אף משמעותי יותר, הוא פיטוריו של כתב רדיו של רשת איי.בי.סי, דוג מק-קלווי. הוא נקלע לוויכוח סוער עם עורך החדשות שלו בתחנה, ולאחר דיון ממושך קיבל מכתב פיטורים. סיבת המחלוקת היתה עמידתו על האמת שלו: לפני כחודשיים, בדיווח על הפגנה בעניין דליפת-הנפט הענקית, ציין הכתב שמשתתפי ההפגנה, שממילא היתה קטנה ביותר, באו מהשמאל הקיצוני. הוא הוסיף שהפוליטיקאי אשר זכה לתרומה הגדולה ביותר מחברת BP, שאצלה אירעה האסון האקולוגי, הוא לא אחר מהנשיא אובמה. הרקע שהכתב ביקש ליצור לא הקנה לו נקודות חיוביות אצל מעסיקיו, מה גם שב-2001 הוא פרסם מאמר דעות שתקף את חוסר האיזון בדיווחי התחנה שלו. הפיטורים עשויים לעורר ביקורת קשה, ואולי תבוא גם תביעה משפטית שעשויה לגרום יותר נזק.

האם האופנה האמריקנית תגיע לישראל בפחות מהאיחור הרגיל של חמש עד עשר שנים?