הטור שלי בשבועון "בשבע" גליון 410 מיום 16.9.10

גם הקוראים כותבים / ישראל מידד

אי שם, לפני כשלושה עשורים ויותר, שמעתי בהרצאה שעל פי סקר שבוצע, המדור שרוב קוראי העיתון פונים אליו ראשון הוא 'מכתבים למערכת'. יש מי שרוצה לראות מה דעתו של 'הציבור', אחר רוצה לדעת אם מכתבו פורסם, ויש אנשים שתמיד מעדיפים לקרוא לא יותר מ-150 מלים. על פי המלצתי, הארגון CAMERA אימץ רעיון לפרסם דוגמאות של מכתבים למערכת אשר הצליחו להתפרסם, בנושאים של ישראל, הסכסוך ועוד. זאת על מנת ללמוד את הטכניקה של כתיבת מכתב טוב. בשנים האחרונות הארגון אפילו מעניק פרס למי שהצליח לפרסם את המספר הרב ביותר של מכתבים.

מאמר אקדמי שעסק במחקר על אמות המידה שעל פיהן נבחרו מכתבים למערכת בעיתון בסן-פרנציסקו, חילק את המכתבים לשלושה סוגים: פרסום של 'הצגה' - דהיינו קידום אישי של הכותב; פרסום של 'דו-שיח' - הרצון לגרום לדיון ציבורי למען החברה; ופרסום של אקטיביזם, כלומר ניתוב הציבור לנקוט בקו פוליטי או חברתי מסוים. על הבסיס התיאורטי הזה, החוקר ניסה לבחון מה חלקם של עורכי המדור, מתוך הנחה שלכל עורך יש דעות והשקפות המשפיעות על בחירתו, ושיש העדפה לתוכן רגשי ואמוציונלי. החוקר גילה שהעורכים נוטים במידה רבה ללכת עם התובנה של 'פרסום של הצגה', וגם הם מחפשים את השמות או הארגונים כאילו היה המדור טור רכילותי.

בסופו של דבר, גם אם המגיבים באתרי אינטרנט נותנים היום את הטון, אין להזניח את העיסוק בכתיבת מכתבים למערכת. בעצם, התחום הזה הוא אולי המבצר האחרון, במגבלות גוברות של צנזורה או העדפה אישית, של ההשתקפות של חופש העיתונות.