עיוות היסטורי, חשיבה עקומה, סילוף האמת

חיים גנז | ציונות שוויונית ולא קניינית

זכות לבית לאומי בארץ ישראל, ולא זכות על הארץ כולה, היא שעומדת ביסוד הציונות

מאת חיים גנז

נכונה הטענה שטען כאן דימיטרי שומסקי, כי "התרחבות מפעל ההתנחלות מאז 1977... לא היתה תקלה היסטורית בתולדות הציונות" ("ריבונות ואחריות", "הארץ" 19.11). שכן, מפעל ההתנחלויות מבוסס על הפירוש המקובל בקרב רוב הישראלים לעיקרון הציוני היסודי בדבר מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל. מדובר בפירוש לפיו "לעם ישראל יש זכות על ארץ ישראל". אבל שומסקי טועה בהופכו את הפירוש הקנייני הרווח הזה לעיקרון ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל, לעיקרון יסוד של הציונות.

אין לראות בטענה "לעם ישראל יש זכות על ארץ ישראל" עיקרון יסוד של הציונות - לא כשחושבים עליה כתנועה היסטורית, לפחות כפי שהיתה עד 1967, ובוודאי לא כשחושבים עליה כעל הפילוסופיה המדינית של העם היהודי.

אשר לעניין ההיסטורי: תוכנית באזל של הקונגרס הציוני הראשון מגדירה את מטרת הציונות כשאיפה "להקים לעם היהודי בית-מולדת בארץ ישראל המובטח על פי המשפט הציבורי". הצהרת בלפור מתנסחת באופן דומה. בשתיהן מדובר לא על זכות על ארץ ישראל, אלא על זכות לבית לאומי בארץ ישראל. אפילו הפסקה הפותחת של הכרזת העצמאות לא אומרת את מה שרוב הישראלים חושבים, היינו, שהתנ"ך העניק ליהודים קושאן על ארץ ישראל. היא מדברת על קושאן שנתנו היהודים לעולם על התנ"ך בארץ ישראל. "בארץ ישראל", אומרת ההכרזה, "הוריש (העם היהודי) לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". היא לא אומרת כי "ספר הספרים הנצחי הוריש לעם היהודי לעיני העולם כולו את ארץ ישראל".

מהפתיחה של הכרזת העצמאות עולה כי הקשר בין היהודים לארץ ישראל הוא קשר של זהות, ולא קשר של קניין. מה שיכול לנבוע מקשר הזהות הזה הוא שארץ ישראל, או חלקה, היא המקום הראוי בעולם למימוש הזכות האוניוורסלית להגדרה עצמית, שיש ליהודים "ככל עם ועם". לא שיש להם קניין על כולה.

כשמדובר בציונות לא כתנועה היסטורית של העם היהודי אלא כפילוסופיה המדינית שלו, כל הדברים שאמרתי לעיל תקפים שבעתיים. שכן, הפירוש הקנייני של העיקרון הציוני בדבר מימוש זכות ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל הוא פירוש המטביע בקוד הגנטי של הציונות וישראל חותם של עבריינות-תמיד. הוא דן אותן להתעמרות נצחית בערבים. אמנם לא מטעמים גזעניים, אבל מטעמים קנייניים. שהרי, אם היהודים הם בעליה של ארץ ישראל, הערבים היושבים בה, לפחות כקולקטיב, הם בהכרח גזלניה. לכן מסרבת ישראל הרשמית להכיר בקיומם הקולקטיבי בארץ ישראל, ולכן היא מסלקת באמצעות סוכניה בהתנחלויות את הערבים מאדמותיהם.

אם ישראל והציונות רוצות להיות לגיטימיות ולא עברייניות, הן לא צריכות לראות את עצמן מכריעות בקונפליקט בין "זכותו הלאומית של עם ישראל על ארץ ישראל" לבין שליטה בעם זר, כפי שסבור שומסקי. שכן אם יש ליהודים זכות על ארץ ישראל, אזי צודקים המתנחלים. לגבי גזלנים לא צריך להיות כל קונפליקט. עליהם להשיב את אשר גזלו.

אם ישראל והציונות רוצות להיות לגיטימיות ולא עברייניות, הדרך היחידה הפתוחה בפניהן לעשות זאת היא להצדיק עצמן ולהגביל עצמן על בסיס שילוב בין הזכות האוניוורסלית להגדרה עצמית, קשר הזהות ההיסטורי של היהודים עם ארץ ישראל, והצורך הדחוף שיצרו רדיפות היהודים במאות ה-19 וה-20 לכונן את הגדרתם העצמית לא במקומות שבהם ישבו אז. זהו הפירוש המבוסס ביותר של הציונות מבחינת האותנטיות ההיסטורית שלו: נסיבות צמיחתה בסוף המאה ה-19 והצלחותיה באמצע המאה ה-20, ומה שנאמר במסמכיה המדיניים החשובים ביותר. חשוב מכך: זהו פירושה היחיד מבחינת אפשרות צדקתה כפילוסופיה מדינית יהודית. אם העיקרון ש"לעם ישראל יש זכות על ארץ ישראל" הוא עיקרון יסודי של הציונות, כפי שאכן סברו וסבורים ציונים רבים מאוד וחשובים מאוד, ולא רק פירוש דומיננטי ומצער שלה, אין תקנה לא לה ולא לישראל.

_______________

ושלחתי מכתב זה למערכת:

בתגובה לרשימה "ציונות שוויוניצת ולא קניינית" מאצת חיים גנז ("הארץ", 3.12.2010) בנסיונו לבטל את זכותו של עם ישראל על ארצו ולהגדיר מחדש, במסגרת מושג של "הפילוסופיה המדינית" של העם היהודי, גנס מועד או מעוות. מתוכנית באזל וההחלטה להקים לעם היהודי בית-מולדת בארץ ישראל, גנס מדלג היישר להצהרת בלפור ומשם להכרזת העצמאות וזאת, כדי ליצור רצף נוח לתיאוריה שלו. ואולם, יש לזכור כמה וכמה דברים ונציין שניים. ראשון, התביעה הטריטוריאלית של ההסתדרות הציונית בראשות חיים וייצמן בועידת השלום בפברואר 1919 שגבולתיה של אותו "בית לאומי" תגענה עד הנהר הליטאני בצפון ועד מסילת רכבת החיג'אז במזרח.

לא רק שחשבו במונים ארציים מאוד אלא תבעו ארץ ישראל גדולה עד מאוד. והדבר השני, הוא ההחלטה שהתקבלה בקונגרס הציוני ה- 13 אשר התקיים ב- 1923 ובה הבעת מחאה כלל-ציונית על הפרדת שטחה של עבר-הירדן המזרחי מהטריטוריה של המנדט שנתפסה כיחידה גיאוגרפית-כלכלית אחת בעיני הצירים. ויש לזכור בהקשר זה שעוד בקונגרס הקודם בטרם התבשרו על הניתוק, התקבלה החלטה המשבחת את צירופה של עבר הירדן לשטח המנדט. מעולם לא חשב ציוני כלשהו שקיימת הפרדה בין הזכות לבית לאומי והזכות על הארץ גם בזמן שהצביעו בעד לקבל את הצעת החלוקה ב- 1937 ותירצו את הדבר באילוצים שהזמן גרמם.

אם גנס מחפש "תקנה", אזי אפשר להיזכר במנהג הנפוץ בכל קהילות ישראל משך מאות בשנים לקום לקראת חצות ולומר נוסח ה"תיקון", מנהג שהחזיק את העם בחזון של לשוב לארץ האבות ולממש בה את זכותנו עליה.

ישראל מידד

שילה