הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 439 מיום 14.4.2011

בל יראה

זמן ביעור חמץ הגיע שוב. הבעיה המרכזית של התקשורת ממשיכה להיות דבקות-יתר במצוות 'בל יראה'. אין כמו התקשורת להסתיר ולהתעלם מנושאים מסוימים עד כדי או השתקה או עיוות המציאות. עשרות מפגיני שמאל זוכים לזמן מסך יותר מעשרות אלפים מהמחנה האחר. וגם אם בשנה החולפת לא מעט תלונות הוכרו כצודקות, בפועל המצב ממשיך להיות כפי שהוא, כי אין אכיפה ואין גוף מפקח חיצוני. מדוע למשל ממשיך חבר הפאנל הקבוע של "יומן שבת" בערוץ ראשון להיות ארי שביט מהשמאל, ללא כל שותף מהעבר השני? מאז ימי אמנון אברמוביץ' ומשה נגבי, המערכת שם מתעלמת מטענות על חוסר גיוון וחד-ממדיות בפרשנות שהיא מציגה.

נזכיר את ה'חמץ' של ההשפעה התקשורתית הגולשת מעולם הפרסום לתוך התחום החדשותי-אקטואלי. אילן זרמון, מנכ"ל משותף במשרד הפרסום זרמון-גודלמן שאחראי למסעות פרסום שרמת האסתטיקה שלהן היא מן הנמוכות בישראל, תמצת את הגישה באומרו: "...האשמה בשטחיות היא ארוכת שנים לכל מה שנקרא פרסום. יש מי שטען שדיון עמוק צריך להתקיים במקומות אחרים. דיון ארוך ועמוק מתקיים לטענתי במרחב הציבורי בכל הממדים, אם בדיון באוניברסיטה, בכתבות עומק בעיתון או בפרסום...". אלא שעומק זה הדבר הקבוע שחסר בתקשורת שלנו.

כאפיקומן, קבלו את אירוע 'פרס התקשורת לשלום' שהוענק השנה בלונדון ע"י 'קרן המאה הבאה' שאחד מחברי ההנהלה שלה הוא ארי רט. רט, עורך הג'רוסלם פוסט לשעבר, ביקש ב- 2005 שתוענק לו אזרחות אוסטרית, הארץ בה נולד והוכרח לברוח ממנה בעקבות התגברות האנטישמיות בה. זוכה הפרס השנה הוא דב אלפון, עורך 'הארץ'. כמה טוב שיש חברים.

 

הגירסה לפני עריכה

זמן ביעור חמץ הגיע שוב. בשנה העוברת, הבעיה המרכזית של התקשורת ממשיכה להיות דבקות-יתר במצוות "ולא יראה". אין כמו התקשורת להסתיר ולהתעלם מנושאים מסוימים עד כדי או השתקה או עיוות המציאות. עשרות מפגיני שמאל זוכים לזמן מסך/מיקרופון יותר מעשרות אלפים מהמחנה האחר. וגם אם בשנה החולפת לא מעט תלונות הוצדקו, בפועל המצב ממשיך להיות כפי שהיא – עבריינית תוך הפרה של כללים – כי אין אכיפה ואין גוף מפקח חיצוני. מדוע חבר הפאנל הקבוע של "יומן שבת", למשל, של הערוץ ראשון ממשיך להיות ארי שביט ללא כל שותף מהעבר השני? מאז ימי אמנון אברמוביץ' ומשה נגבי, המערכת שם מתעלמת מטענות של אי-גיוון וחד-ממדיות בפרשנות שהיא מציגה (אם כי, ציוןו לשבח מגיע לשביט על רשימתו ב"הארץ" לפני שבוע בו כתב: "לא קשה לתאר מה היה מתרחש, אם ג'וליאנו מר היה נרצח בידי יהודים. הרצח היה זוכה לכותרת ענק ב'הארץ'. מתחת לכותרת היו מופיעים חמישה מאמרי זעם - אחד מהם שלי...[אבל] הרצח של מר לא עורר מחאה או התקוממות או זעם קדוש. השמאל הישראלי, היודע בדיוק מה לעשות ברצח מידי יהודים, אינו יודע מה לעשות ברצח מידי פלסטינים.").

נזכיר את ה'חמץ' של השפעה התקשורתית הגולשת מעבר לתחום הפרסום לתוך התחום החדשותי-אקטואלי. אילון זרמון, מנכ"ל משותף במשרד הפרסום זרמון-גודלמן האחרי למסעות פרסום שרמת האסתטיקה שלהן היא מן הנמוכות בישראל, תימצת את הגישה התודעתית השלטת ונצטט מדבריו המבהירים את המסד השקפתי לניצול התקשורת בידי פוליטיקאים מצד אחד, ומעצבי דעת הקהל מהצד השני באומרו: "...האשמה בשטחיות היא ארוכת שנים לכל מה שנקרא פרסום. יש מי שטען שדיון עמוק צריך להתקיים במקומות אחרים. דיון ארוך ועמוק מתקיים לטענתי במרחב הציבורי בכל הממדים, אם בדיון באוניברסיטה, בכתבות עומק בעיתון או בפרסום...". אלא שעומק זה הדבר הקבוע שחסר בתקשורת שלנו.

וכ"אפיקומן", קבלו את אירוע "פרס התקשורת לשלום" שהוענק השנה בלונדון ע"י 'קרן המאה הבאה' שבמקרה חבר ההנהלה שלה הוא ארי רט בין שמות מוכרים אחרים לי אחרים מהאגף השמאלני. רט, עורך הג'רוסלם פוסט לשעבר, הסכים ב- 2005 לבקש שתוענק לו אזרחות אוסטרית, הארץ בה נולד והוכרח לברוח ממנה בגבור האנטישמיות בה. זוכה הפרס הוא דב אלפון, עורך "הארץ". כמה טוב שיש חברים.

^