רשימתנו ב"מראה" 169

להיכן נעלם הצונמי המדיני?

נילי בן-גיגי וישראל מידד

ממחקרים אחרונים מצביעים על התפתחות מבשרת רעות בתקשורת : דיווח המבוסס על תחזיות. זוהי צורה של עיתונאות שאינה מפנה את תשומת הלב לאירועים אמיתיים או לנתונים כמותיים, שמהם ניתן להסיק מסקנות ולאמת הנחות. בעיקרו של דבר, מדובר בעיתונאות ללא אחריות.

בשנת 1996 ג'יימס פאלוס, בספרו "כיצד התקשורת מערערת את הדמוקרטיה האמריקנית", כתב על התפתחות זו כי "היא יוצרת את התחושה שעיתונות מבוססת על חזיונות והסחות דעת... ההסחה חסרת התועלת הזאת הפכה להיות המומחיות של העיתונות הפוליטית. קל לייצר את התחזיות, הן מאפשרות לעיתונאים להתנהג כאילו שהם בעלי מידע פנים ייחודי, ואם הם טועים, אין לכך שום השלכות".

לאחר הפנייה של הפלסטינים לאו"ם בספטמבר, תקף שר החוץ אביגדור ליברמן את התחזיות הציוריות שפורסמו בחודשים לפני כן שהזהירו מפני "צונמי מדיני": "אין 'צונמי מדיני' או אפילו גשם ביום מעונן. אני זוכר את כל התחזיות של אבדון ואת כל האנשים שאמרו שתהיה קטסטרופה... יש לי הסתייגות מהחלטת הקוורטט", הוסיף, "אבל העובדה שהיא קוראת למשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים הוא הישג גדול לישראל".

מי שצפה או קרא את הדיווחים של התקשורת הישראלית לקראת ספטמבר, היה עליו לשאול את עצמו מה הייתה כוונתם – למכור יותר עיתונים? לערער את עמדת הממשלה? לבלבל את הציבור? להביך את ישראל?

שר הביטחון אהוד ברק היה הראשון שהשתמש במטאפורה "צונמי". בשיחה עם המשתתפים של חטיבת המחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ב-13 במארס, התייחס ברק לאסון הטבע שהתרחש ביפן בשבוע שלפני ואמר: "אנו עומדים בפני צונמי מדיני, שרוב העם אינו מודע אליו". הוא הוסיף כי "בשנתיים האחרונות אנחנו נמנענו מלשים את סוגיות הליבה על השולחן (של המשא-ומתן)". בדבריו אלה סיפק ברק לתקשורת כר נרחב לתקיפת ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

התקשורת הישראלית הפכה את הצהרתו של ברק לסדר יומה. בחודש מאי, במגזין סוף השבוע של ה"ג'רוזלם פוסט", כתב דיוויד הריס-גרשון, במידה מסוימת של הגזמה, על "פחד משתק מהעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר" וחזה "שבעזרת ראש הממשלה, נבואת ברק על 'צונמי מדיני' עשויה באמת להתגשם".

הוא לא היה לבד. במשך חצי שנה התאגדה התקשורת סביב ה"צונמי". הכותרות, שאלות המראיינים, הפאנלים, פרשנויות המומחים ומאמרי המערכת – כולם היו קשורים לצונמי שיבוא בספטמבר. לא משנה הערוץ או האתר, צרכן התקשורת מצא את עצמו נשטף על ידי גל התקשורת הזה. ב-8 במאי, הכריזה כותרת אחת על "צונמי משפטי". אלוף בן, בטורו ב"הארץ", תיאר איך נתניהו נופל באפריל ל"מלכודת מדינית"'. ב-9 באוגוסט, במאמר מערכת באותו עיתון, כונתה ממשלת ישראל "היסטרית". ב-15 בספטמבר קבע ארי שביט, גם הוא מ"הארץ", שאלימות בלתי נשלטת תפרוץ בשטחים.

המשנה לראש הממשלה, משה יעלון, ניסה לבלום מגמה זו. בראיון ל-YNET ב-11 ביולי, באומרו: "...יש סדרה של טקטיקות הפחדה שהיו בשימוש מתוך הקואליציה". אבל הוא היה קול בודד, מחוץ למרכז המסגרת התקשורתית.

האחריות היא שם המשחק

קמפיין ההפחדה הגיע לשיאו בשבועות שקדמו לאירועים עצמם.

ב-11 בספטמבר כתב בן כספית ב"מעריב": "זה קורה עכשיו: ההתחלה של הצונמי. קשה למצוא מנהיג שלא הזהיר את נתניהו ושריו מהצונמי המתקרב... עכשיו כשזה מגיע – זה מאוחר מדי". ארי שביט הכריז שוב ב-1 בספטמבר כי "בעוד כמה שבועות, נתניהו ישלם את המחיר... המדינה הפלסטינית תוקם ברוב גדול...האביב נגמר, הסערה תכה בסתיו".

היו אמנם כמה עיתונאים שניתחו את המצב באופן שונה, אך הם לא זכו ליוקרה שמקבלים ה"כוכבים", הנהנים מהבמה לא רק במגרש הביתי שלהם, אלא מוזמנים גם לכלי תקשורת אחרים, בעיקר לרדיו ולטלוויזיה. ארי שביט, לדוגמה, הוא חבר קבוע בפאנל המומחים בתוכנית "יומן" המשודרת בערוץ 1 בערב יום שישי, שאין בה ובתקשורת איזון עם עמדות שונות משלו.

ומה, בסופו של דבר, הייתה דעתו של הציבור לאחר שהנבואה על הצונמי לא התגשמה? בסקר "דחף" שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-30 בספטמבר, נמצא כי 66 אחוז מן הנשאלים מאמינים כי לעולם לא יהיה שלום עם הפלסטינים. 76 אחוז חושבים שנאום נתניהו היה טוב, ופחות מ-10 אחוזים חשבו שלא.

ואילו בסקר שנערך עבור "הארץ", 41 אחוז מן הנשאלים היו מרוצים מביצועיו של נתניהו באו"ם, לעומת 45 אחוז – שלא. כשנשאלו איך הרגישו כשצפו בנאום של נתניהו, 40 אחוז דיווחו שחשו גאווה, 21 אחוז – תקווה ורק 13 אחוזים – תסכול.

יקשה לא להסכים עם תגובתו של משה ארנס, שפורסמה ב-28 בספטמבר ב"הארץ": "מסתבר כי הצונמי שחזו שיפגע בישראל בחודש ספטמבר, הלך בדרך של תחזיות רבות אחרות שנעשו על המזרח התיכון בשנים האחרונות".

בדיעבד, נראה כי שוב התקשורת הישראלית קבעה לעצמה מטרה: מסע שנועד לכפות על ממשלת ישראל להעניק ויתורים לרשות הפלסטינית, הפעם בתמורה למשא ומתן. אפילו לאחר שהמהלך של הפלסטינים נכשל כישלון חרוץ, לא היה מוכן "ידיעות אחרונות" להודות בהצלחתו של נתניהו והעדיף לכתוב בכותרת ראשית, כי נתניהו חזר למצב חסר כל תקווה.

אותו סוג של התנהלות תקשורתית כבר התרחש במהלך הפינוי מגוש קטיף ומצפון השומרון. המפתיע הוא, שהציבור, שהיה אמור כבר להכיר את הגישה הבלתי דמוקרטית של התקשורת, אינו מגיב ואינו דורש ממנה לגלות אחריות, ובמיוחד מזו הציבורית. יש לראות בפרשנים שתחזיותיהם התבררו ככוזבות כתועמלנים ולא כעיתונאים, ועל הציבור לדרוש להחליפם.