הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 474 מיום 29.12.2011

'וידיאוקרטיה' ישראלית

וכה אמר בשבוע שעבר שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, לאחר שנפגש עם בכירים של ערוץ 10 ונציגי העובדים בו. "אני רואה במאבקכם מאבק על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל... דמוקרטיה נשענת על שתי כנפיים - פעולת הממשלה והפעולה הביקורתית של עיתונות חופשית. לא ניתן להפריד בין השתיים ועדיין להישאר דמוקרטים. ציפור אינה יכולה לעוף עם כנף אחת". האמנם כך המצב בישראל? סכנה לדמוקרטיה? או אולי הסכנה באה דווקא מהתקשורת? סרטו של אריק גנדיני משנת 2009 על תעשיית התקשורת של ברלוסקוני באיטליה העניק לנו את המונח 'וידיאוקרטיה', והאקדמיה אימצה אותו כביטוי לתופעה של עוצמת התמונה המשתלטת על החברה, כך שמי שיודע טוב יותר להשתמש ולנצל את הכלים הוא שיגבר. בישראל, מי שיכנה את המציאות התקשורתית כ"וידיאודיקטטורה" לא יטעה בהרבה. אם באיטליה הדרך לשלטון של בעל האימפריה הטלוויזיונית עברה בעיקר במסלול של תוכניות בידור, בישראל המתקפה התקשורתית מתנהלת בעיקר במישור הפוליטי. ובמאבק זה, הדמוקרטיה מפסידה. כי הרי עם כל החטאים והחסרונות של הפוליטיקאים, לפחות יש לנו האזרחים את הזכות לא לבחור בהם. לעומת זאת, איזו השפעה אמיתית יש לנו על התקשורת? האם אנו בוחרים בעורך, בטכנאי, בכתב, או בפרשן? בתקשורת פועלים כאילו בשמנו, כשבאמת, הקול שלהם, וגם הידיים שלהם.

* ואי אפשר בלי משהו לחנוכה. ובכן, ביום ראשון בערב שודר בערוץ הראשון משחק הכדורגל בין מכבי ת"א ומועדון הספורט הפועל אשדוד. במחצית ניהל בוני גינזבורג, מנחה השידור, שיחת פרשנות עם חברי הצוות. ברקע נשמע היטב אדם אשר בירך דרך מערכת הכריזה על הדלקת נרות חנוכה באצטדיון. ויש לשאול מדוע לא ראה המנחה לנכון לעצור את שטף הדיבור לדקה וחצי, על מנת שטקס ההדלקה יועבר ללא הפרעה. בכך הוא גילה חוסר רגישות לסעיף 3 של חוק רשות השידור הקובע שהשידורים יחזקו "את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה". דבר כזה לא צריך לקרות, ובוודאי שלא בזמן החג המסמל את המאבק בין תרבות יוון, אשר הצטיינה במשחקי הספורט שלה, לבין המורשת היהודית.