הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 491 מיום 3.5.2012

מה בין משורר לרב

דבריו של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין היו ללהיט תקשורתי. בעניין האיראני הוא שומע נביחות של כלב לא-נושך, המנהיגות הפוליטית "מקבלת החלטות מתחושות משיחיות", ו"הקנאות הימנית הרבה יותר אלימה מהקנאות השמאלנית. זו עובדה". אלא שהוא עצמו שואף לראות אלימות, כנראה. בעניין המחאה החברתית אמר דיסקין כי בארצות ערב היו אנשים מוכנים לשלם מחיר אישי כבד, אלא שבישראל ''ברוטשילד עם סיום הקיץ ולאחר שהמשתתפים במחאה סיימו לעשות את צרכיהם בחצרות הבתים, הם התפזרו לביתם". הוא הוסיף כי ההבדל בין המפגינים הערבים לאלה שלנו הוא ש"מי שרוצה לעשות מהפיכה צריך להיות מוכן לשלם את המחיר".

יו"ר ועד מתיישבי בנימין, סא"ל (מיל') איציק שדמי (גילוי נאות: מפקדי לשעבר במסגרת גדוד מילואים, במה שהתקשורת כינתה בזמנו "הפלַנגות של גוש אמונים"), תקף את הפרקליטות על כך שלא הזדרזה לפתוח נגד דיסקין בחקירה. לדידו של שדמי: "מה זה אם לא הסתה לשמה? הוא קורא לעשות את מה שעשה האספסוף המצרי בכיכר תחריר. במילים אחרות – אלימות". שדמי הוסיף כי "אם זה היה רב, הוא כבר היה נלקח לחקירה באזהרה".

ומה אם המשורר אמיר אור היה רב? אור, המכהן כמתאם הישראלי של 'משוררים למען השלום' שליד האו"ם, פרסם בכ"ח בניסן ב'הארץ' שיר שכלל שורות שיש בהן שימוש בסמלים מחרידים, שאם היו נכתבים בעיתון חרדי או 'ימני קיצוני' היו מעלות עליהן את חמתם של כלי תקשורת רבים שהיו דורשים להעמיד אותם לדין. הנה, תשפטו בעצמכם: "עוד מעט והעיר נהפכת / ...על אקרני החדשות... על העיתונים להשכיר העושים רצון קונם / עוד מעט והעיר נהפכת / על עכברים ואנשים / על העיניים המושפלות במחסומי הדרכים / על המתים, כובשי ההר / תמונת נוף מולדתם / על התנחלויות אושוויץ והתנחלויות מצדה / על השואה שהיתה, ועל זו הבאה / ...ואל נאמר אמן, ואל נדבר בשפתם / ואל נלך עוד לשיטתם, בחוקיהם, בעולתם / עוד יום, עוד יומיים - והעיר נהפכת / ואם לא תהפך, הפכוה!".

מילא התוכן הפוליטי הפלקטי הרדוד. אבל הביטויים המעליבים והפוגעניים לא זעזעו את העורכים ולא הצליחו להרים קול תקשורתי מהדהד. האם הסיבה היא שרק אנשים מסוימים, קנאים ממחנה אידיאולוגי אחד, מצליחים לעורר התעניינות תקשורתית?

^