רשימה שלי שנדחתה גם בידי הארץ וגם בידי ידיעות

הר הבית יהיה בידינו

על הנציב הרומי טיניוס רופוס ( "טורנוסרופוס הרשע" בפי חכמי ישראל דאז) שלאחר מרד בר-כוכבא מונה כשליט על ארץ יהודה, נאמר "חרש רופוס שחיק עצמות את ההיכל" (ירושלמי תענית פרק ד ה"ה). והנה, בשבועיים האחרונים מתנהלות עבודות עפר על הרמה המוגבהה, שם מוצב בניין כפת הסלע וששם גם מקום בית המקדש. הושמעה מחאה שעבודות אלה, אם זכו לאישור של הגורמים האחראים, אינן מלוות בפיקוח מדעי צמוד על מנת להבטיח שמצד אחד אין פגיעה בממצאים ארכיאולוגים ומצד שני, שאם מתגלים ממצאים כאלה, שלדבר יתן פירסום ושוב לא נצטרך לתור ולחפש אחרי ערמות של עפר הפזורים מחוץ להר-הבית כדי לאסוף אותן ולהעביר אותן דרך המסננות כדי למצוא מטבעות, כלי נשק, חרסים ועוד עדויות על עברו היהודי של המקום.


בחודש אייר השנה, ציינו ארבעים שנה לאיחוד העיר ובשבוע הזה נציין 1937 שנה לחורבן הבית השני. לאחר החורבן הראשון בידי נבוכדנאצר וההגליה לבבל, שבו יהודים למולדתם ובנו מחדש את המקדש. בימי החשמונאים, שבו יהודים וקידשו את מקום המזבח כדי להכין את המקום לעבודה. כך גם לאחר החורבן בימי מרד בר-כוכבא. לא כן בימינו, לא עד תש"ח ולא אחרי תשכ"ז. במקום קדושת המקדש, ממשלות ישראל ביקשו לקדש מדיניות של "סטטוס-קוו". אמנם התקבל חוק שמירת המקומות הקדושים שבו מקודשות הזכויות לגישה חופשית ושל אי-פגיעה ברגשות בני הדתות למקומות הקדושים שלהם, סעיף 2 לחוק, שאף כולל מאסר של שבע שנים לאדם "המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת", אך היתנו כל זה בהתקנת תקנות בידי שר הדתות. ולמרות שהחוק קובע שהוא רשאי בלבד, ולא חייב, להתייעץ עם נציגים של בני הדתות הנוגעות לדבר, הרי מאז ועד היום שום שר הדתות לא מצא את הדרך להתקין תקנות מתאימות. ראש הממשלה אולמרט הכריז בכנסת בישיבה החגיגית ביום ירושלים ש" ירושלים לא מבחינה בין הצבעים, בין הדתות, בין המעמדות " אבל אנחנו יודעים שהאמת במציאות רחוקה מקביעה זו.

כל הרכבי בית המשפט העליון ביושבם כבית דין גבוה לצדק לא הושיטו שום סיוע, לא משפטי ולא של צדק, לעותרים הרבים שפנו אליהם על בסיס החוק החילוני של מדינת ישראל הדמוקרטית במשך ארבעה עשורים. על מנת להימלט מהכרעה ולאשפר להם להתעלם מהחוק, השופטים המכובדים המציאו מונח חדש בלקסיקון המשפטי: "רגישות". המקום "רגיש" ולכן, בוודאי שתפילה או סימני פורקן אחר, של יהודים וגם נוצרים יש להזכיר, לא ייערכו שם אף לא בפינה הנידחת ביותר. גם לא קריאת תהילים או אמירת קינות ביום תשעה באב.

ומדוע המקום "רגיש"? הוא "רגיש" כי השופטים מקבלים בהבנה שהתגובה הטבעית של המוסלמים תהיה אלימה ומתפרעת. אבנים יעופו מעל לכותל המערבי על מתפללים יהודים למטה. ואם אהוד אולמרט, כראש העיר ירושלים, יפתח פתח למנהרה שאיננה תחומי הר-הבית, אזי הם יהרגו שוטרים וחיילים. וכאשר חבר כנסת אריאל שרון יסייר במקום, חברי כנסת ערבים יצעקו עליו וינסו להתנפל עליו ויעודדו מעשי רצח בהתנהגותם. כל זה השופטים מקבלים בהבנה כמו גם בניה בלתי-חוקית מעל ומתחת לקרקע.

השלטון הנאור של המשפט הישראלי מקבל בהבנה ובהסכמה את השלטת השלטון הטאליבני של גורמים מוסלמיים ההורסים, המשחיתים והפוגעים בכל דבר המזכיר את עברו היהודי של האתר. הרי עראפאת בעצמו ניסה לשכנע את הנשיא קלינטון בועידת קמפ דייויד השניה שבית מקדש יהודי לא היה בהר-הבית אלא באזור הר ציון או בשכם. אין לנו אלא לתהות האם לשופטים הללו "רגישות יהודית" כי הרי על "רגישות דמוקרטית" כנראה שאין להם.

תנועת המחאה למען זכויות יהודים בהר-הבית, על כל קבוצותיה, ארגוניה ופלגיה, היא תנועה דחויה וחסומה. האליטות הפוליטיות, התרבותיות והתקשורתיות עושות ככל שעולה באפשרותן ובכוחן לנדות ולהכתים את פעילותה של התנועה ("קיצוניים", "סהרוריים" ו"משיחיים") מחד ומאידך, חוסמים את דרכה לקבל צדק ומשפט על פי הכללים הנהוגים כלפי כל מגזר אחר, יהודי ולא יהודי.

אך התנועה שורדת. הר-הבית של העבר ושל העתיד מושרש יותר מדי עמוק בתודעה היהודית כדי שהדחיה והחסימה תצלחנה. במגזין הנחשב של הניו-יורק טיימס ביום ראשון של 6.7 השנה, אמרה שר החוץ לבני: "הישות שלי באה מתוך הקשר ביני לבין הר-הבית. זהו הקו המקשר; הוא בא מירושלים". הכרה בלתי-ניתנת לעקירה כזו היא ביסוד ההוויה היהודית ושום סטטוס קוו או דמות כמו טיניוס רופוס לא יוכל לה. הר-הבית יהיה בידינו.