הטור שלי ב'מיקרוסקופ' שבגליון #350 של שבועון בשבע

הכול בגלל התקשורת/ ישראל מידד

לפני עשרות שנים פרצו כמה מאנשי 'הפנתרים השחורים' לתוך סופרמרקט בירושלים, גנבו חלב, וטענו להגנתם שכספי הממשלה הולכים להתנחלויות במקום לפתרון בעיות העוני. נדמה שמאז משמשת התקשורת צינור יעיל לשידור כל ידיעה המותאמת למסר הזה. אנו זוכים לשידורים על כבישים אדומים שאינם מטופלים, על ילדים מסכנים, על זקנים נטושים ועולים מוזנחים - הכול בגלל ההתנחלויות. היו אנשי חשבונאות שהוכיחו את השקר של השיטה, אבל מול תקשורת המונים מגויסת, המאבק "לאזן את החשבון" קשה מאוד.

והנה קראתי השבוע שתי ידיעות שהובילו אותי למסקנה שאולי גם לתקשורת יש קשר לחולאי ומדווי החברה שלנו, מבחינה תקציבית-כלכלית. הידיעה הראשונה, על פי ענת רם מ'וואלה', דיווחה שהיועץ המשפטי של הרשות השנייה פירט את חובות ערוץ 10, העומדים על כ-43 מיליון שקל, בגין מחויבויות תוכן, אי-השקעה בקולנוע, דמי זיכיון, תמלוגים וחובות עבר. מהידיעה השנייה, של לי-אור אורבך מ'מעריב', למדתי שרשות השידור משקיעה רק אחוז וחצי ממחויבותה בהפקות מקור, במקום 150 מיליון שהיתה חייבת להשקיע.

אם אני מחבר את שתי הידיעות, ורק שתי ידיעות אלה, לשלל כתבות על ההיבט הכלכלי של עולם התקשורת שלנו, אני מגיע למסקנה עגומה: קשרי הון-תקשורת מטופחים על חשבון צרכים אחרים בחברה: הכבישים, הזקנים, העולים וכו'.

הנוסח המקורי:

הון ותקשורת – והונאה

מאז ימי פעילותו של צ'רלי ביטון בימים הדוהים של אחרוני "הפנתרים השחורים" שנלכדו סופית ברשת השמאל הרדיקלי, כשפרצו לתוך סופרמרקט בשכומת קריית יובל בירושלים וגנבו חלב ועוד טענו שמכיוון שכספי הממשלה, במקום לזרום לפתרונותו בעיות העוני הולכים להתנתחלויות, התקשורת שימשה צינור יעיל, מוכן ומזומן לשדר כל ידיעה המותאמת למקומות פנויים של התשבץ הזה. בעקבות יוזמה זו אנו זוכים לשידורים על כבישים אדומים שאינם מטופלים בגלל ההתנחלויות, ועל ילדים מסכנים, ועל זקנים נטושים, ועולים מוזנחים ועוד ועוד. היו אנשי חשבונאות שהוכיחו את שקר השיטה אבל מול לתקשורת המונים מגוייסת, המאבק רק "לאזן את החשבון" קשה מאוד.

והנה, קראתי שתי ידיעות השבוע שהובילו אותי למסקנה שאולי גם התקשורת אשמה בכל חולי ומדווי החברה שלנו מבחינה תקציבית-כלכלית. הראשונה, על פי ענת רם של "וואלה", מספרת לנו שהיועץ המשפטי של הרשות השניה פירט את חובות הערוץ העומדים על כ-43 מליון שקל בגין מחויבויות תוכן, אי-השקעה בקולנוע, דמי זיכיון ותמלוגים ועוד חובות מהשנים 2004 עד 2006. ומהידיעה השניה, של לי-אור אורבך מ"מעריב", למדתי שרשות השידור, מהצד השני, משקיעה רק 1.5% ממחויבותה בהפקות מקור במקום 150 מיליון שהייתה חייבת. אם אני מחבר את שתי הידיעות, ורק שתי ידיעות אלה משלל כתבות של ההיבט הזה של העולם התקשורתי שלנו, אני מגיע לסיכום די אומלל: גונבים את הקופה הציבורית. לא רק שיש כאן קשר אמיץ בין כספי המסים שלנו, קשר שאולי לא רק שהוא מפוקפק מבחינה כדאית-משקית אבל בוודאי הוא הרסנית כלפי הצרכים של החברה.

בימי רומא העליזים, חשבו שכל מה שזקוק לו הצבור הוא לחם וקירקס או, בימינו, בידור. מתברר משתי הדוגמאות דלעיל שגם אין "לחם", שהכספים זורמים לטלוויזיה המסחרית, כנראה, בצורה לא-כשרה, וגם אין "קרקס" דהיינו, במקום שנזכה לראות ערוץ טלוויזיוני ציבורי עם תכנים של האתוס הציוני, מעשי החלוצי, מבצעי המחתרות, תעלולי המוסד כפי שכל מדינה אחרת זוכה לראות את הישגי גיבורי האומה שלהם, אנו שוקעים בנושאים של פוסט-ציונות וגם אלה בחוסר איזון ללא הגינות אתית. לא רק קשר הון-תקשורת אלא יש כאן גם הונאת הצבור.