לא יודעים לקרוא את ז'בוטינסקי

מאמר זה נדחה בידי מערכת "הארץ" בתירוץ שמכתב שלי התפרסם ביום ששי האחרון.



ומי לא קרא את ז'בוטינסקי

טענתו העיקרית של פרופ' גנס, שאין להסתמך על זאב ז'בוטינסקי כאילו הוא צידד בהצדקת ריבונותה של היהודים על ארץ ישראל כולה כפועל יוצא של "זכות היסטורית" וההוכחה לכך היא עדותו בפני ועדת פיל ב- 1937, היא מופרכת ומבולבלת ומצביעה על כך שגנס או לא קרא את ז'בוטינסקי או לא יודע לקרוא.

ראשית, ז'בוטינסקי אמנם ביסס את גישתו באותה עדות נגד תוכנית החלוקה ובעד הקמת מדינת היהודים מייד על שתי גדות לירדן על סיבות די פרגמטיות וזאת, תוך הכרת קהל שומעיו ומתוך לחץ המאורעות, הן של הפורעים הערבים שהטרור שלהם גורם לבריטים להסתלק מכוונת הצהרת בלפור והן של עליית הנאציזם באירופה. קו ההסברה של ז'בוטינסקי בעדותו כוונה לרגש הצדק: לעם ישראל מגיע צדק. ואם לערבים יש הרבה אדמות, הם בהחלט יכולים ואף חייבים לוותר על פינה קטנה של עולמם עבור היהודים שיש להם מתוך זכות היסטורית בעלות בלתי-מעורערת על ארץ-ישראל משתי גדות לירדן. נקודת המוצא של עדותו הייתה שאם בעבר היה ספק בטיעון של "זכות היסטורית" של היהודים על ארץ ישראל כולה, הרי היא נגמרה עם הצהרת בלפור. וז'בוטינסקי מצטט בפני חברי הוועדה המלכותית את המבוא למכתבו של בלפור, שבדרך כלל נשכח, שם כתוב: "לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו". ז'בוטינסקי אומר בפני הוועדה ומוכיח להם שהמונח "שאיפות יהודיות ציוניות" הוא הקמתו מחדש של הבית היהודי הלאומי מתוך זכויות היסטוריות כ"מדינה עברית בעלת רוב עברי" (ראה כרך "נאומים" לכתבי ז'בוטינסקי, עמ' 230 – 234).

אבל, כאמור, גנס מתבוסס בשנת 1937 ואינו תופס את הלך חשיבתו של ז'בוטינסקי נוכח המציאות של אותה שנה. ומה הייתה דעתו של ז'בוטינסקי לפני ההישג של הצהרת בלפור ב- 1917 והענקת המנדט בידי חבר הלאומים לידי אנגליה ב- 1922 – 1923 ולפני התוצאות ההרסניות של הטרור הערבי על המופתי ועל הכנופיות ועל חולשתה של בריטניה? במאמרו הגדול והיסודי, "ציונות וארץ ישראל" משנת 1905, ז'בוטינסקי אכן דוגל בזכויות היסטוריות ועוד יותר, על זכויות דתיות.

בכרך "כתבים ציוניים ראשוניים", ניתן לקרוא דבריו של ז'בוטינסקי נגד אלה, שמסיבות מעשיות, מעדיפות ארצות אחרות, דהיינו מחנה הטריטוריאליזם. והוא כותב באריכות (ואני נאלץ לדלג): "...בשום פנים אין להפריד בין ציונות לארץ-ישראל...הזרם השואף לקרוע מעל סמלנו את הכתובת 'ציון'...משתמש בנימוקים מחושבים והגיוניים למדי...טעמי רגש, מצב-רוח [...] מהו האוצר הקדוש...המניע היסודי לכל תולדותיו של עם-בלי-ארץ זה?...האוצר הקדוש הוא הדת...[אלא ש]האוצר, שנשמר בקנאות מפני השפעת הגלות, יכול להיות רק דבר שנוצר לפני היות הגלות, דבר שהבאנוהו, כשהוא שלם ומוכן...אותו גרעין היחוד הלאומי שאנו מציירים לעצמנו באורח אינסטיקטיבי בבטאנו את המלה 'יהודי'...נולד לא בנכר אלא לפני היות הנכר. כלומר – בארץ ישראל...לפני בואנו לארץ ישראל לא היינו עם ולא היינו קיימים. על אדמת ארץ-ישראל נוצר העם העברי...כך אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על-ידי ארץ-ישראל...ישראל וארץ-ישראל – חד הן" (ראה עמ' 112 – 124).

במאמר אחר משנת 1930, "ארץ-ישראל ה'דו-לאומית'", מתאר ז'בוטינסקי חלום שלו, כאילו הוא, הנציג של עם ישראל מופיע בפני העולם הערבי וטוען: "תמיד קראתי לארץ זו ארצי". יש אמנם צורך לזכות מחלק מהאדמות של הערבים כי לעם היהודי כרגע אין קרקע והוא סובל משנאה, אבל יש זכות היסטורית שבשמה היהודי לא רק רשאי, אליבא דגנס, אלא אף מחוייב, לדרוש שהערבים יוותרו על פינה זו של ארצותיהם.

ארץ ישראל בעיני ז'בוטינסקי היא בראש וראשונה מרכיב היסטורי של העם היהודי ואם העם היהודי לא מסתמך על לזכויות היסטוריות, אזי ארץ-ישראל, על שטחה המלא, איננה שייכת לו. אך ז'בוטינסקי סבר שאחרי הצהרת בלפור ומתן המנדט השלב של המאבק על הזכות ההיסטרית של היהודים על ארצו הסתיים ובניצחון. וב- 1937, יש מאבק אחר מול הציניות הבריטית המתחשבת באלימות הערבית, בכוח הכלכלי והערך האסטרטגי של ארצות ערב.

גנס, דומני, לא קרא את מכלול הגותו של זאב ז'בוטינסקי, את היריעה הרחבה והארוכה שלה ולא ירד לסוף דעתו הפוליטית-עקרונית ופועלו המדיני בהתאם לנסיבות הזמן. ויש עוד הרבה מה לקרוא בכתבי ז'בוטינסקי.


==================================

מאמרו של גנס:

חיים גנז שיקראו את ז'בוטינסקי

התעקשותו של נשיא ארה"ב ברק אובמה על הפסקה גמורה של ההתנחלויות מוצדקת מנקודת המבט של מדיניותו הגלובלית, השואפת להשיג סדר עולמי שיש בו כמה שפחות אלימות, על סכנותיה; אבל היא מוצדקת גם מנקודת המבט של דאגתו לישראל, לשלמותה, ליהודיותה ולמוסריותה.

אשר למדיניותו הגלובלית של אובמה - משה ארנס התלונן כאן לפני כמה ימים על האיפה ואיפה שנוהג אובמה בישראל יחסית ל"עושי הצרות בטהראן, דמשק ופיונגיאנג" ("לא לוותר לאובמה", 30.6). דווקא אליהם, אומר לנו ארנס, "החליט אובמה להתחנף" ולאפשר להם לעשות "ככל העולה על רוחם". ואילו כנגד ישראל, "בעלת בריתה הוותיקה של ארה"ב", החליט להפעיל יד חזקה. כאילו היו בנימין נתניהו וקים ז'ונג-איל זאטוטים בגנון של אובמה, שצריך להכריע ביניהם לפי מדדי "זה לא פייר" אינפנטיליים.

האם אין זה ברור, כי כדי שיוכל לבוא בדרישות אמינות אל מפירי הסדר העולמי, שאינם נמנים עם בעלות הברית של ארה"ב - כמו קוריאה, איראן וסוריה - צריך אובמה להשתלט תחילה על מפירות הסדר העולמי הנמנות עם מחנהו, בעיקר ישראל? יש משהו מביך בכך שצריך לומר זאת למי שהיה פעם שר הביטחון של ישראל. אבל ארנס טועה לא רק בביקורתו על המדיניות הגלובלית של אובמה. הוא גם אינו מבין, כי מדיניותו נכונה מנקודת מבטה של ישראל עצמה. נשיא ארה"ב וממשלו סבורים, כי ההתנחלויות אינן לגיטימיות, והם צודקים.

ארנס, והימין בכללותו, חושבים שההתנחלויות הן לגיטימיות, מפני שהזכות ההיסטורית של היהודים בארץ ישראל כשלעצמה מבססת זכות לריבונות על כל הארץ. אבל אפילו מורה מוריו של ארנס ואנשי מחנהו, זאב ז'בוטינסקי, לא חשב כך. "השאלה הראשונה היא" - כתב ז'בוטינסקי - "האם אתה זקוק לאדמה? אם אינך זקוק לה, אם יש לך די, הרי אז אי אפשר להסתייע בזכויות היסטוריות" (גדעון שמעוני, "האידיאולוגיה הציונית", הוצאת מגנס, 1995, עמ' 340). את נחיצותן של שתי גדות הירדן הצדיק ז'בוטינסקי (בעדותו לפני הוועדה המלכותית של פיל) לא באמצעות פנייה לזכות ההיסטורית, אלא בצורך להציל את יהודי אירופה מכליה (ובחישובים של צפיפות אוכלוסין ראויה לסוף שנות ה-30, יחסית למספרם של יהודי אירופה אז).

הזכות ההיסטורית של היהודים בארץ ישראל הצדיקה את בחירתה כמקום שבו יממשו את הגדרתם העצמית. אבל כשלעצמה היא לא הצדיקה אף פעם, ואינה מצדיקה גם היום, ריבונות יהודית על כל ארץ ישראל. הציונות קיבלה על עצמה את האמת הזאת בכל מהלכיה ההיסטוריים החשובים. היתה לה הצדקה לממש את ההגדרה העצמית הזאת באופן מדיני, אחרי שרדיפת היהודים הגיעה לשיאה בשנות ה-40. אין פלא אפוא, כי ניסיונה של ישראל להפוך את הזכות ההיסטורית לבסיס לדרישות שמעבר לכך, יותר מ-60 שנה לאחר שהסתיימו רדיפות היהודים, ומתוך התעמרות הולכת ונמשכת בפלסטינים - נחשבת למעשה המסכן לא רק את שלום העולם אלא אף את מוסריותה שלה.

טענתו של ארנס, כי "זכותם של היהודים לחיות ביהודה ובשומרון היא עיקרון בסיס ואינה נושא למו"מ", משכנעת כנראה רק את הימין הישראלי, הטועה כאמור גם בהבנת אביו הרוחני שלו עצמו. אין בה כדי לשכנע לא את שאר הישראלים, לא את אובמה, ולא את שאר העולם. מבחינת ישראל מסכנת העמדה הזאת לא רק את העתיד אלא אף את העבר.