"גירוש" וחופש הדיבור ופרסומת בשידור
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 7192/08
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
העותרת:
המטה להצלת העם והארץ ע"ר
נ ג ד
המשיבות:
1. הרשות השניה לטלויזיה ורדיו
2. רשות השידור
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
תאריך הישיבה:
י"ב בתשרי תש"ע
(30.9.09)
בשם העותרת:
עו"ד אביעד ויסולי
בשם המשיבה 1:
בשם המשיבה 2:
עו"ד יוסי עבאדי
עו"ד שרון רוטשנקר
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
הרקע
א. עתירה זו עניינה כביכול מלה אחת, והיא מקפלת בתוכה את אחד הפולמוסים הבולטים בציבור הישראלי בשנים האחרונות, קיצו של גוש קטיף. עסקינן בתשדירים שביקשה העותרת לשדרם בגדרי פרסומת ברשות השידור וברשות השניה, שנדרשו ל"גירוש" מגוש קטיף; המשיבות הסכימו - במהות - לתשדירים, אך תחת הביטוי "גירוש" הציעו את הביטוי "פינוי", ואחת מהן (רשות השידור) הציעה אף "עקירה". בכך מגולמת המחלוקת שבאה לפתחנו.
ב. וביתר פירוט: העותרת, עמותת "המטה להצלת העם והארץ", ביקשה (ביולי 2008) לפרסם ברשות השידור וברשות השניה (ברדיו קול חי) תשדיר בגדרי פרסום שזו לשונו:
"ביום צום תשעה באב והימים הסמוכים, מדליקים נר זיכרון לזכר גירוש גוש קטיף. נישא תפילה לבורא עולם להצלת ארץ הקודש ונתייחד עם המגורשים וצרתן של שדרות ושכנותיה. את נר הזיכרון ניתן לרכוש ברשתות השיווק ובמכולות ברחבי הארץ ולהדליקם בכל אתר ואתר. לפרטים וסיוע בהפצה התקשרו..." (למען הנוחות ייקרא תשדיר זה להלן "תשדיר נר הזיכרון").
ג. רדיו קול חי הודיע לעותרת ביום 29.7.08, כי תשדיר נר הזיכרון לא אושר ונתבקשה החלפת המלים "גירוש גוש קטיף" ב"פינוי גוש קטיף", וכן החלפת "המגורשים" בביטוי "המפונים". משנתמהמהה החלטת הרשות השניה לאחר שהעותרת ביקשה הכרעה (כתום שימוע), נתבקש תשדיר נוסף:
"במלאת שלוש שנים לחורבן וגירוש מגוש קטיף מדליקים נר לגוש קטיף, זוכרים ומעודדים. תרמו 101 שקלים להקמת מוזיאון גוש קטיף בירושלים, ותקבלו לביתכם מארז מהודר של נרות זיכרון לגוש קטיף לכל המשפחה, כולל את הסרט החדש 'לעולם לא עוד'. תתקשרו עכשיו למטה להצלת העם והארץ טל..." (למען הנוחות ייקרא תשדיר זה להלן "תשדיר המוזיאון").
אף כאן נפסל התשדיר.
הרשות השניה
ד. בהודעת הרשות השניה מיום 6.8.08 נאמר:
"הריני לעדכנך כי מנכ"ל הרשות דן בבקשתך נשוא מכתבך שבסמך ולהלן החלטתו:
לאחר עיון בשני התסכיתים לתשדירי פרסומת לרדיו נשוא החלטה זו, אשר הוגשו על ידי תחנת רדיו קול חי וע"י המטה להצלת העם והארץ, הוחלט לפסול את תשדירי הפרסומת האמורים, זאת בשל היותם עומדים בניגוד לסעיפים 46(א)(3) ו- 86(2) לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן - 1990 ובניגוד לסעיף 5 לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומות ברדיו), תשנ"ט - 1999.
תשדירי הפרסומת נשוא החלטה זו עניינם בתהליך ה'התנתקות' אשר התקיימה בקיץ 2005 בגוש קטיף והם מעבירים מסר ברור שלפיו ההתנתקות היתה בגדר 'חורבן' על המשמעות של מונח זה, בכלל ובפרט בתקופת חודש אב. עניין זה, בפרט באופן בו הוא מובא בתשדיר, הינו שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית בקרב הציבור.
מחלוקת זו באה לידי ביטוי באופן פסול בתשדירים, הנוקטים בתיבות 'חורבן גוש קטיף', ו- 'עקירה / גירוש'. לפיכך, שידור תשדירי הפרסומת המבוקשים עומד בניגוד לסעיף 46(א)(3) לחוק הרשות השנייה, האוסר פרסומת הכוללת 'תעמולה מפלגתית' (בהתאם לפרשנות שניתנה למושג זה בפס"ד שמאי) וכן בניגוד לסעיף 5 לכללי האתיקה ברדיו, הקובע כי אין לשדר פרסומת שיש בה מסר פוליטי.
ככל שהיבט דומיננטי בעייתי זה יבוא על תיקונו בנוסח תשדירים מתוקן אשר יובא לעיוננו, הם ישקלו בשנית לגופו של עניין.
אני עומדת לרשותך להבהרות נוספות ככל שיידרש".
ועדת הערר של הרשות השניה דחתה את ערר העותרת לגבי שני התשדירים. בהודעה מיום 11.8.08 נאמר, כי הדחיה באה:
"... בשל היותם עומדים בניגוד לסעיפים 46(א)(3) ו- 86(2) לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990 ובניגוד לסעיף 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת ברדיו) תשנ"ט-1999. תשדירי הפרסומת נשוא החלטה זו עניינם בתהליך ה'התנתקות' אשר התקיימה בקיץ תשס"ה בגוף קטיף והם מעבירים מסר ברור שלפיו ההתנתקות היתה בגדר 'גירוש' על המשמעות של מונח זה, בכלל ובפרט בתקופת חודש אב. עניין זה, בפרט באופן בו הוא מובא בתשדיר, הינו שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית בקרב הציבור. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בתשדירים הנוקטים בתיבה 'גירוש גוש קטיף'. לפיכך שידור תשדירי הפרסומת המבוקשים עומד בניגוד לסעיף 46(א)(3) לחוק הרשות השניה, האוסר שידור פרסומת הכוללת 'תעמולה מפלגתית' (בהתאם לפרשנות שניתנה למושג זה בפס"ד שמאי), וכן בניגוד לכללי האתיקה ברדיו, הקובע כי אין לשדר פרסומת שיש בה מסר פוליטי. ככל שהיבט דומיננטי בעייתי זה יבוא על תיקונו בנוסח תשדירים מתוקן הוא ישקל שנית לגופו של עניין".
במכתב הרשות השניה מיום 11.8.08 נאמר כי הוצע למפרסם "לעשות שימוש במלה 'פינוי' בדומה לשימוש הנעשה בחקיקה בחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005) במקום המלה 'גירוש' אך הוא סירב".
רשות השידור
ה. תהליך דומה עבר אל מול רשות השידור. הסירוב לשדר (את תשדיר המוזיאון) נומק במכתב מיום 31.7.08 בהסתייגות מן המלה "גירוש" והצעה להחליפה במלה "פינוי", שכן "המלה גירוש היתה המונח שבו כינה את האירוע ציבור מסוים ויש בה כדי נקיטת עמדה פוליטית". להלן הוצע לעותרת (13.8.08) "להחליף את המונח 'גירוש' ל'פינוי' או ל'עקירה'".
ו. העתירה הוגשה (ביום 18.8.08) בטרם נדון הערר ברשות השידור. לאחר מכן, במכתב מיום 26.8.08 נדחה הערר. נאמר בו:
"הוועדה לא קיבלה את טענותיך כי מטרת הפרסומת, גיוס תרומות למוזיאון גוש קטיף בתמורה לערכת נרות, היא פרסומת מסחרית גרידא, כי המסר המרכזי 'אינו טעון במחלוקת' וכי אם יש מחלוקת היא סמנטית ולא אידאולוגי.
אתה עצמך עמדת על המחלוקת שטמונה בביטוי 'גירוש' ולדבריך: 'המגורשים קראו לזה גירוש ותומכי ההתנתקות קראו לזה פינוי. זו מחלוקת בין שני הגופים הפוליטיים. נקרא לזה ימין ושמאל' עוד טענת כי 'אין ספק שיש קבוצות שונות שקוראות לזה בצורה אחרת'.
לדעת הוועדה, הביטוי 'גירוש' הוא ביטוי פוליטי, שנוי במחלוקת אידאולוגית ופוליטית, הגם שהוא מובא במסגרת מסחרית עמדתה נתמכת בפסיקות בג"צ. בפסיקת 'המפקד הלאומי', נאמר בין היתר על ידי כב' השופטת נאור: 'המרכיבים הדומיננטיים לסיווג הביטוי הם תוכנו של הביטוי (פוליטי או מסחרי), אופיו של המתבטא (גוף פוליטי או מסחרי) ומטרותיו של הביטוי (פוליטיות או מסחריות)'. אף הנשיאה ביניש שהייתה בדעת מיעוט באותו בג"צ סבורה כי 'כשהגוף המפרסם פרסומת שתכליתה העברת מסר פוליטי-אידיאולוגי לציבור, אינו גוף מסחרי-עסקי אלא גורם שפעילותו במישור הציבורי- יש לסווגה כביטוי פוליטי'. המבחן שקבעה הפסיקה לסיווגו של תשדיר פרסומת כמעורר מחלוקת פוליטית אידאולוגית הוא מבחן 'המרכיב הדומיננטי', לפיו, חל איסור על שידור 'פרסומות שמהותן ותכליתן היא נקיטת עמדה, השפעה או שכנוע בסוגיה הנתונה במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור' וזאת בניגוד לשידור 'פרסומות שעיקרן בהעברת מידע עובדתי לציבור'. בבואה לבחון את המרכיבים הדומיננטים האלה, אכן מצאה הוועדה כי תוכנו של הביטוי פוליטי, כי אופיו של הגוף המבקש את הפרסומת הוא פוליטי ומטרות הביטוי גם הן פוליטיות למרות שהן מובאות במסגרת מסחרית. הוועדה לא קיבלה את טענתך כי עילת הפסילה מבוססת על סמנטיקה בלבד. לדעת הוועדה, התשדיר מתייחס לאירוע ההתנתקות שהוגדר באופן חוקי כפינוי שטחים, ומגדירו כ'גירוש'. הגדרה זו מייצגת עמדה פוליטית ואידאולוגית של גופים מצידה הימני של המפה, אל מול הצד השמאלי שלה ויש בה לעורר מחלוקת פוליטית ואידאולוגית בקרב הציבור.
בשימוש שנעשה במילה 'גירוש' יש כדי להעביר מסר שלפיו ההתנתקות היא בגדר 'גירוש'. אין מחלוקת שדבר זה, יש בו משום מחלוקת פוליטית ואידאולוגית בציבור. המילה 'גירוש' מהווה מרכיב דומיננטי של שכנוע בדבר העניין שבמוקד השידור, וכפי שנקבע בפסיקה - 'עילה לפסילת השידור יכולה לקום גם בשל אמירה המשתמעת מן הטקסט, ולאו דווקא בשל אמירה מפורשת ובהתחשב במכלול הנסיבות האופפות את התשדיר'. לדעת הוועדה, נוסח התשדיר, הקונוטציה שלו, העיתוי בו הוא משודר, האמירה המשתמעת ממנו ומכלול הנסיבות האופפות אותו, יש בהן מרכיב דומיננטי של שכנוע כי מדובר בגירוש.
גם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה קובעת כי במקרי גבול בהם מתעוררת השאלה אם תשדיר פרסומת מסוים יש בו משום פולמוס, ראוי כי הרשות תכריע לחומרא ותפעל כדי שאותם יסודות בתשדיר המעוררים פולמוס או שיש להניח שיעוררו פולמוס, יוצאו מן התשדיר" (הדגשות במקור - א"ר).
ולהלן נאמר, כי על פי פסק הדין בבג"צ 10203/03 המפקד הלאומי נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), יש מקום להמשיך ולהגביל פרסומות בעלות תכנים פוליטיים, כדי שלא להפלות את בעלי האמצעים לפרסם ביחס לביטויים שאינם זוכים לתמיכה כלכלית. כן נאמר, כי אין החלטת הרשות נוגדת את "דוקטרינת ההגינות" (של איזון בהשמעת דעות) לעניין ביטוי שאינו הולם את השקפת עולמה של העותרת.
נימוקי העתירה
ז. בעתירה נטען, כי המדובר בגירוש או בהעברה בכוח של תושבי גוש קטיף - על-ידי 60,000 חיילים ושוטרים ויותר, חרף התנגדות של למעלה מ- 95% מהתושבים, וכי הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי המשמעות המילונית, המלה היחידה המבטאת את סילוק התושבים בכוח היא "גירוש", בשונה מ"עקירה" ומ"פינוי". כנטען, גם אם במלה "גירוש" יש מסר פוליטי, במלה "פינוי" טמון מסר פוליטי הפוך, השנוי במחלוקת; וגם אם בחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, משמש הביטוי "פינוי", אין בכך כדי לאסור שימוש בביטוי "גירוש", אין מדובר ב"תעמולה מפלגתית", אשר הוגדרה בבג"צ 7012/93 שמאי נ' הרשות השניה לטלויזיה, פ"ד מח(3) 25, 35-34 ככזאת ש"תוכנה מתיחס במישרין לנושאים השנויים במחלוקת בין מפלגתית בישראל"; ואילו - כך נטען - בנידון דידן מדובר בתשדיר פרסום שמטרתו היא כלכלית גרידא, "מכירת נרות זיכרון לזכר גירוש או הרמת תרומה למוזיאון גוש קטיף"; העותרת כנטען אינה קשורה למפלגה כלשהי, אף שהיא שייכת למחנה המתנגדים לגירוש גוש קטיף, ואין לאלצה להשתמש בביטויים המנוגדים להשקפותיה. שוב נטען, כי המדובר בתשדיר כלכלי, וכי אפילו לשיטת הרשות השניה שהמדובר בתעמולה מפלגתית, עסקינן ב"שידור נכון והוגן של מעשה" שאינו הפרה של האיסור לשדר. נטען גם, כי הביטוי "פינוי" אינו משקף את העובדות כהוייתן, וכי על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה אין לפסול את התשדירים שכן הפסילה פוגעת בחופש הביטוי; החלטת הפסילה - כנטען - נגועה בשיקולים זרים של אפליה על רקע פוליטי.
ח. בהחלטה מיום 20.8.08 נתבקשה הודעת עדכון, בין השאר, באשר להשלכות פסק הדין בבג"צ המפקד הלאומי. העותרת ציינה (3.9.08), בין השאר, כי "אין מדובר כלל בפרסומת פוליטית או בהודעה עובדתית לציבור, אלא בפרסומת מסחרית לכל דבר ועניין שהמשיבות חולקות על מלה אחת בה", וביטוי מסחרי נהנה אף הוא מהגנת חופש הביטוי. נטען ל"תורת ההגינות" שאליה נדרש בית המשפט בפרשת המפקד הלאומי, קרי, איזון והגינות בהצגת המגוון הרעיוני. עוד נאמר, כי ועדת הערר של רשות השידור מושפעת מדעות פוליטיות אישיות של מנהלי רשות השידור, תוך שימוש במלים פוליטיות המשקפות צד אחר של המערכת הפוליטית מזה של העותרת. הוזכר שההצעות החלופיות של הרשות כללו בהזדמנויות שונות הן "פינוי", הן "עקירה", הן "התנתקות"; ולטענת העותרת "פינוי" או התנתקות" הן מלות השמאל הפוליטי, "התנתקות" ו"עקירה" - מלות המרכז הפוליטי, ו"גירוש" - מלות הימין הפוליטי.
תגובת הרשות השניה
ט. בתגובת המשיבה 1 (הרשות השניה) מיום 8.1.09 נאמר, כי התשדירים כוללים מסרים השנויים במחלוקת בציבור ומהוים תעמולה מפלגתית. המדובר, כך נטען, בתשדירים שאינם מסחריים-כלכליים, והביטוי "פינוי" שבחוק יישום תכנית ההתנתקות, משנתקבל בחוק, אין לראותו כשנוי במחלוקת. המלים "גירוש" ו"חורבן" הן מסר פוליטי שנוי במחלוקת, והדרך שבה יש לכנות את המעשה היתה שנויה במחלוקת בדיוני הכנסת בשנים 2005-2004, אך חוק יישום תכנית ההתנתקות השתמש במונח "פינוי". נטען כי המרכיב הדומיננטי בתשדירים המוצעים הן המלים "גירוש" ו"חורבן", ואין מדובר בתשדירים מסחריים, אלא בתעמולה מפלגתית במובן זה שהיא שנויה במחלוקת בין מפלגות, ותשדירי העותרת נועדים להפיץ את דעותיה בשידור. ולבסוף נטען, כי דוקטרינת ההגינות אינה רלבנטית לשידורי פרסומת.
תגובת רשות השידור
י. בתגובת המשיבה 2 (רשות השידור) מיום 7.1.09 נאמר, כי על פי סעיף 7(2) לכללי רשות השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו), תשנ"ג-1993 שהותקנו מכוח חוק רשות השידור תשכ"ה-1965, פרסומת אסורה כוללת "תעמולה מפלגתית, או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור, לרבות בדרך של קריאה לשינוי חקיקה בנושאים אלה". צוין כי בפסק דין המפקד הלאומי התקבלה העמדה שהפרסומת המסחרית לא נועדה לקידום רעיונות פוליטיים שנויים במחלוקת, וכי אמנם קיים קושי לקבוע מה העובדות שאינן שנויות במחלוקת - אך אין בכך כדי להביא לשידור פרסומות פוליטיות.
י"א. נטען עוד, כי תוכן הפרסומת דנא מעיד שהיא פוליטית ולא מסחרית, ולאמיתם של דברים אין מדובר בפרסומת למכירת נרות זיכרון. נטען כי אין בהחלטה כדי לפגוע בלגיטימיות הפוליטית של העותרת, אלא לומר כי אין זה תיאור מוסכם ושאינו שנוי במחלוקת של האירועים, והמלה "גירוש" טעונה מסר פוליטי; לא לכגון דא נועד המדיום המסחרי.
ההליכים בבית משפט זה
י"ב. בדיון הראשון ביום 12.1.09 ביקש בא כוח העותרת לדחות למועד אחר, כדי להגיש השלמת טיעון. זו הוגשה ביום 13.2.09, וצוין, כי גדר המחלוקת צומצם משמעותית לשיטתו, משאושרו התשדירים לפרסום בכפוף לשינוי המונח, אין עוד למשיבות טענה שנושא הפרסום פוליטי, אלא מבקשות הן להחליף מלה אחת, ובכך יש משום צנזורה שלטונית דרקונית בנוסח "האח הגדול" האורווליאני ("1984"). נטען איפוא, כי המדובר בפגיעה בחופש ביטוי פוליטי ובפוליטיזציה פסולה של השירות הציבורי.
י"ג. הרשות השניה הגיבה ( ביום 1.3.09) כי התשדירים לא אושרו עדיין, אלא הוסבר שאם יתוקנו ביטויים בנוסחם ישקל אישורם. נטען כי מתן במה בפרסומת לדעות העותרת תפגע בדוקטרינת ההגינות, ומדובר במסר פוליטי העולה כדי תעמולה מפלגתית ושנוי במחלוקת.
י"ד. רשות השידור הגיבה (ביום 2.3.09), כי המדובר בפרסומת פוליטית ולא מסחרית, ואין כל ניסיון לצנזורה; לכאורה ניתן היה לפסול את כל הפרסומת כמסר שנוי במחלוקת, אך רשות השידור ניסתה להגיע להבנה לעניין אותה מלה שהיא לבה ותכליתה של הפרסומת; מכל מקום, בכגון דא ניתן לשיטתה לפרסם רק חומר אינפורמטיבי גרידא.
הדיון בפנינו
ט"ו. בדיון בפנינו (ביום 30.9.09) הבענו דעתנו, כי כל הפרסום בו מדובר איננו בא בגדר פרסומת מסחרית: הנושא המסחרי בו (מכירת נרות זיכרון או תרומה למוזיאון גוש קטיף, למשל) הוא שולי ואין מדובר במסירת מידע גרידא, ועל כן מתחילה לא היה מקום לאשרו. ברם משכבר ניתנה בפועל הסכמת הרשויות בשינוי מלה (גם אם בא כוח הרשות השניה- להבדיל מבא כוח רשות השידור - סייג אותה עדיין, ברי כי הכוונה הייתה להסכים אם תשונה המלה) - היה מקום לדעתנו להסדר מוסכם, הצענו לצדדים להסכים לביטוי כמו "פינוי כפוי" או " פינוי בכפיה". ציינו כי דבר זה – כפיית הפינוי – עוגן גם בדו"ח הביניים של ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון (ועדת השופט מצא) מיום כ"ז אלול תשס"ט (16.9.09). בעמ' 7 נדרשת הועדה (בהערת שוליים 1) לנושא המינוח ומציינת, כי המונח "פינוי" שנוי במחלוקת, אך הוא מעוגן גם בהחלטת הועדה לביקורת המדינה (ראו מכתב יו"ר הועדה לביקורת המדינה לנשיאת בית משפט העליון מיום 23.2.09), ועדת החקירה מדברת אמנם בטיפול ב"מפונים", ועם זאת נאמר (עמ' 7) כי "פינוים בוצע על כן בכפיה..." (הדגשה הוספה - א"ר). ציינו, כי המדובר בנושא שנוי במחלוקת, וכי בכל הכבוד ללגיטימיות העמדה שמציגה העותרת, נוכח היותה שנויה במחלוקת ועל כן מנוגדת לכללים, יש מקום להסדר המוסכם. בא כוח העותרת, לאחר התייעצות, הודיע כי שולחתו עומדת על העתירה; צר לנו על כך. כשלעצמנו ראינו גם תמונה רחבה יותר מזו שהתיק מתיימר לה; ראינו בהשגת הסדר מוסכם גם גישה ערכית של דרכי שלום, הנחוצות כל כך במציאות הישראלית.
ט"ז. בהמשך הדיון נטען על-ידי בא כוח העותרת, כי משאושרה לגיטימיות התשדיר, השאלה היא האם רשאיות המשיבות לדרוש החלפת המלה "גירוש" ב"פינוי" בגדרי חופש המידע והביטוי. לשאלת בית המשפט האין בכך פתח להשלכות רוחב של שימוש בכלי הפרסום על-ידי קבוצות אחרות בהקשרים פוליטיים, ציין עו"ד ויסולי כי אין העותרת נרתעת מהשלכות הרוחב, וזאת בגדרי חופש הביטוי. במקרה דנא, כך נטען, אין דרך אחרת להביא את קיום המוזיאון לתודעה אלא בתשדיר. נאמר, כי כל ביטוי שייבחר שנוי במחלוקת; כי הביטוי "גירוש" גם אם אינו נעים - הוא לגיטימי; וכי גם במקורות היהודיים, בדברי נתן הנביא לדוד המלך על כבשת הרש (שמואל ב', י"ב), ובדברי אליהו הנביא למלך אחאב בפרשת נבות היזרעאלי "הרצחת וגם ירשת" (מלכים א', כ"א, י"ט) מוצאים אנו חופש ביטוי; גם ראש האופוזיציה השתמשה לגבי אשר אירע למתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון במלה "גירוש".
י"ז. בא כוח הרשות השניה ציין כי לשיטתו - בעקבות דברי בית המשפט - יש לעיין מחדש בלגיטימיות תשדירי הפרסומת הללו, יהא המונח שיינקט אשר יהא; ועוד טען, כי יש לבחון מחדש את בג"צ שמאי ולא לאפשר לגופים פוליטיים במובהק לשדר תשדירי פרסומת.
י"ח. באת כוח המדינה ציינה, כי אף שהמדינה מכבדת את עמדת העותר, לא זו האכסניה להעברת מסר פוליטי.
הכרעה
המתוה הנורמטיבי: החוקים
י"ט. המתוה הנורמטיבי מצוי בחוקים הרלבנטיים ובכללים מכוחם. הוא פורש בהרחבה על-ידי השופטת נאור בפסק הדין בעניין המפקד הלאומי (פסקאות 7-4). בתמצית, בחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, הוטל על הועד המנהל לקבוע, בהתייעצות עם המנהל הכללי, כללים בדבר "איסורים ומגבלות על תשדירי פרסומות והודעות" (בסעיף 25(ב)(2)).
כ'. בחוק הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו, תש"ן-1990 נאסר בסעיף 86 על בעל זיכיון לשדר תשדיר פרסומת, בין השאר (ס"ק(1)) "בנושאים האסורים לשידור לפי סעיף 46(א)". באלה נכללת "(3) תעמולה מפלגתית, למעט תעמולת בחירות המותרת על פי דין; (4) הפרת איסור שקבעה המועצה בכללים לפי הוראה אחרת של חוק זה".
הכללים
כ"א. כללי רשות השידור (תשדיר פרסומת והודעות ברדיו), תשנ"ג-1993 עוסקים בנידון דידן. "פרסומת" מוגדרת בסעיף 1 כ"תשדיר פרסומת, תשדיר חסות או הודעה, המשודרים ברדיו תמורת תשלום לרשות". אציין כבר כאן: דעת לנבון נקל, כי אין בכך לאמתו של דבר הגדרה של פרסומת, שכן ההגדרה יוצרת מעגל שוטה – "פרסומת" היא תשדיר "פרסומת", אך לא ידענו אל נכון מהי פרסומת; עם זאת לעניין זה ראו, בין השאר, דברי הנשיאה ביניש בפרשת המפקד הלאומי (פסקה 1). נעיר אגב דרכנו, כי מלון אבן שושן לשנות האלפיים (מה' 2007) מגדיר פרסומת כך: "עשיית פרסום ופומבי למישהו או למשהו, וביחוד למטרת מסחר". כלל 7 לכללים הללו שכותרתו "פרסומת אסורה", קובע כי "פרסומת אסורה לשידור, בין היתר, אם היא כוללת (ס"ק 2):
"תעמולה מפלגתית, או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור, לרבות בדרך של קריאה לשינוי חקיקה בנושאים אלה".
כ"ב. כלל 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו), תשנ"ט-1999, קובע:
"לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי, השנוי במחלוקת בציבור".
יצוין כי לשון זו חזרה על האמור בכלל 11 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה), תשנ"ד-1994.
כ"ג. זה המקום לומר, כי בפרשת המפקד הלאומי הוכשרה חוקיותם של הכללים הללו ונקבע - ברוב דעות - כי הם עומדים בדרישות פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.
על הפרשנות
כ"ד. עיון בחקיקה ובפסיקה מלמדנו, כי המחוקק, מחוקק המשנה, ובית המשפט ביקשו לצמצם ככל הניתן בגדרי שידורי פרסומת את ההתחככות בסוגיות פוליטיות השנויות במחלוקת. כאמור, פסק הדין בפרשת המפקד הלאומי נדרש לשאלה העקרונית האם האיסורים על תשדירי פרסומת מעין אלה שבכללים השונים של רשות השידור והרשות השניה תקפים, או שמא בטלים הם מטעמים חוקתיים. בית משפט זה (ברוב דעות) סבר - כנאמר מעלה - כי אין פגם חוקתי בכללים, שכן עומדים הם בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. דעת המיעוט סברה כי נדרשת לכך חקיקה ראשית מסמיכה ספציפית. לפסק דין זה נשוב להלן.
כ"ה. לענייננו מדובר ביישום הוראות הדין. נקראן כפשוטן. כאמור כלל 7 לכללי רשות השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו) מדבר ב"תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור". כלל 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו) מדבר ב"תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי, השנוי במחלוקת בציבור". אכן, יש הבדל ניסוחי מסוים בין הכללים הנוגעים לרשות השידור לאלה הנוגעים לרשות השניה; אך לאמיתם של דברים, דומני כי הפרשנות אחת היא, שכן במאטריה משפטית אחת עסקינן. ראשית, בנידון דידן אין ענייננו בפרסומת מסחרית, כל עיקר. היא טבולה בתוכן פוליטי, שהוא הרכיב הדומיננטי בה. תיתי להן איפוא לרשויות שמטעם לא מבורר איפשרו (גם אם פורמלית לא תם ההליך) פרסומת מעין זו בגדרי פרסומת מסחרית, אף אם הודבק לה מלאכותית למדי עניין מסחרי של מכירת נרות זיכרון (אשוב לעניין המוזיאון).ובאשר לתוכן הספציפי אף לשיטה המקילה, שאיננה מקובלת עלינו; ענייננו בנושא ההינתקות מגוש קטיף, שאין מחלוקת כי היא שנויה במחלוקת בציבור, מחלוקת לגיטימית, מחלוקת כואבת, מחלוקת שטרם תמה. ברי איפוא כי תשדיר נר הזיכרון - הצירוף של "גירוש גוש קטיף", "הצלת ארץ הקודש" ורכיבים נוספים - מטפל בנושא שנוי במחלוקת בציבור, ויש לקראו בטכסט הכולל שיטין ובין השיטין. תשדיר המוזיאון יש בו חלק בעל אופי דומה לאמור - "גירוש", "חורבן", אם גם חלק אחר שעניינו הקמת מוזיאון. הואיל וכך, נשגב מבינתנו, כיצד שקלו הרשויות מעיקרא להתיר את התשדירים; האם חשבו על התמורה הכספית, האם עשו כן כדי שלא לבוא במחלוקת עם גופים פוליטיים ומפני דרכי שלום? פרסומת מסחרית ומחלוקת פוליטית הן על פניהן - על פי הוראות הדין - תרתי דסתרי, והרי לא בפרסום מוצר או שירות עסקינן כאן; על פרסומת מסחרית שנויה במחלוקת כנקבע בדין שלא לבוא כלל בשערי המשיבות. בא כוח רשות השידור נתן בהודעתו, כאמור, ביטוי לכך שהיה מקום לפסילה מעיקרא; בא כוח הרשות השניה ניחם כיום על ההסכמה, אך הסביר כי ההסכמה עוגנה בבג"צ שמאי.
כ"ו. אודה כי לא ירדתי עד תום לסוף דעתה של הרשות השניה ואף לשיטתה שלה, בעניין אחרון זה. באותו מקרה אושרו תשדירי פרסומת של ההסתדרות הכללית הכוללים מידע. בית המשפט אמר מפי המשנה לנשיא - כתארו אז - ברק (עמ' 34) כי "המבחן לקיומה של 'תעמולה מפלגתית'... הוא מבחן של 'סבירות ושל שכל ישר' (בג"צ 524/83 האגודה למען החייל בישראל נ' המנהל הכללי של רשות השידור, פ"ד לז(4) 85, 89, השופט - (כתארו אז - א"ר) ש' לוין). על פי מבחן זה 'כל דבר נבחן... על פי מונחו והקשרו ועל פי משמעותו הגלויה בעיני כל אדם סביר...' (תר"מ 2/83 נאות נ' עירית חיפה, פ"ד לז(4) 183, 189; מ"מ הנשיא - (כתארו אז - א"ר) - שמגר)". תעמולה מפלגתית הוגדרה על-ידי השופט ברק (עמ' 33) ככזאת ש"תוכנה מתיחס לנושאים השנויים במחלוקת בין מפלגות בישראל. לעניין זה, אין לצמצם את הדיבור תעמולה מפלגתית (שבסעיף 46(א)(3)) אך לתעמולה מפלגתית שעניינה הבחירות לכנסת". והנה בנידון דידן עסקינן בתעמולה - פרסומת - השנויה במחלוקת בין מפלגות, ובציבור בכלל; על כך לא יתכן חולק לעת הזאת, גם אם ההיסטוריה שבה ונכתבת חדשים לבקרים והמחלוקות בה משתנות. אין אף צורך להכביר דברים בעניין סבירות ושכל ישר, שכן לטעמנו ברורים הדברים כשמש בצהרי היום. אם אכן כך, לא היה מקום לקבלת התשדירים לשידור מעיקרא, בכפוף לסייג של מסירת מידע לעניין המוזיאון, כעולה מבג"צ 10182/03 ח.ל. חינוך לשלום נ' רשות השידור, פ"ד נט(3) 409, שאף אותו יש לפרש לדידי בצמצום, כעולה גם מבג"צ המפקד הלאומי וכמבואר להלן.
כ"ז. האמור תואם ביותר את אשר נפסק בבג"צ 7144/01 גוש שלום נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 887, שם ביקשו העותרים לפרסם הודעות פרסום המזהירות חיילי צה"ל מפני פשעי מלחמה. נאמר שם, מפי השופטת שטרסברג-כהן (פסקה 8 בעמ' 893), "אין בידי לקבל את טענת העותרים כאילו אין בתשדירים אלה אלא אזכורן של עובדות שאינן שנויות במחלוקת. הקונוטאציה של התשדירים היא אידיאולוגית-פוליטית ולא אינפורמטיבית גרידא, כטענת העותרים". ועוד נאמר (פסקה 10 בעמ' 894), "... ברי כי מסגרת תשדירי הפרסומת לא נועדה מעצם מהותה וטיבה לשמש במה להשמעת דעות אידיאולוגיות ופוליטיות שנויות במחלוקת. השמעת דעות כאלה במסגרת פרסומת בתשלום, מסכלת את השמירה על האיזון בין ההשקפות השונות במסגרת שידורי הרשות". שוב, בנידון דידן, גם העותרת אינה חולקת כי המדובר בנושא שנוי במחלוקת. על כן לא היה מקום לקבלם מתחילה.
כ"ח. בבג"צ ח.ל. חינוך לשלום נדון שידורו של תשדיר פרסומת הנוגע ל"הסכם ז'נבה" לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטינאי. בפסק הדין בעתירה כנגד פסילתו - שנתקבלה, לאחר תיקונים בתשדיר - נאמר (מפי השופטת חיות), כי אף שפרסומת מסחרית כפופה לכללים "המיועדים להבטיח את ההגינות שבפרסומת מהיבטים צרכניים ואחרים... לא ניתן ליישם לגבי פרסומות את 'דוקטרינת ההגינות'" (עמ' 417), דוקטרינה "שעיקרה החובה להציג את הדעה הנוגדת מקום שבו ניתנה במה לביטוי השקפה מסוימת" (עמ' 416, כעולה מסעיף 4 לחוק רשות השידור וסעיף 47(א) לחוק הרשות השניה). לכן מתעורר, כנאמר - "קושי רב מקום שבו נעשה שימוש בתשדירי פרסומת לצרכים שאינם מסחריים" (עמ' 417), שכן יש חשש פן "גורמים פוליטיים בעלי ממון יוכלו לרכוש בכסף זמן שידור... ולקנות בדרך זו עדיפות על פני מתחרים פוליטיים" (שם). לגבי הסכם ז'נבה נאמר (עמ' 419), כי הוא "עוסק באחד הנושאים הטעונים ביותר בציבוריות הישראלית - הסכסוך הישראלי-פלסטיני", וכי הנוסח שתוקן אומר "נשלחת לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה" במקום "מקבלים" (את הצעת הסכם ז'נבה), וכן הושמט המשפט "אתם תשפטו בעצמכם". בכך נעשה התשדיר אינפורמטיבי, ונפסק (עמ' 420), כי "התשדיר כנוסחו המתוקן נעדר מרכיב דומיננטי של ניסיון שכנוע או של התייחסות לגופו של העניין שבו עוסק הסכם ז'נבה, ואין הוא אלא תשדיר אינפורמטיבי אשר אין להחיל עליו את הוראות האיסור...". נשוב לדברים אלה בהתיחסות לשאלת תשדיר המוזיאון ובפרסום הנוגע למוזיאון גוש קטיף.
על פסק הדין בבג"צ המפקד הלאומי
כ"ט. פסק הדין בפרשת המפקד הלאומי, שעסק, כאמור, בחוקתיותם של הכללים בשתי הרשויות לעניין פרסומת בעלת אופי פוליטי, כולל - בדעת הרוב ובדעת המיעוט כאחת - מספר תובנות שהן רלבנטיות לענייננו. נביא מהן במקצת הרחבה. השופטת נאור, בפסק הדין העיקרי בדעת הרוב מציינת (בפסקה 47) - גם בעקבות פרשת גוש שלום - כי:
"אכן, שידור פרסומת פוליטית במסגרת תשדירי הפרסומת עלול לסכל את השמירה על האיזון בין ההשקפות השונות במסגרת שידורי השידור הציבורי ולחתור תחת דוקטרינת ההגינות - זו המחייבת איזון כלפי צדדים שונים בפולמוס הציבורי - בשידורים. הכללים בענייננו נולדו למנוע זאת".
ולהלן - פסקה 8:
"הכללים נועדו למנוע כרסום בתחולתה של דוקטרינת ההגינות בשידורים ו'פריצתה' על-ידי העברת מסרים פוליטיים במסגרת תשדירי הפרסומת, מסגרת שבה כפי שצוין בפרשת חינוך לשלום דוקטרינת ההגינות איננה ניתנת ליישום... האמצעי שננקט בכללים בכדי להגשים תכלית זו הוא איסור מלא על העברת מסרים פוליטיים במסגרת תשדירי הפרסומת".
ל'. השופט לוי (בפסקה 3 לחוות דעתו, כחלק מדעת הרוב) ציין, כי:
"פתיחתו של תחום הפרסומת לתכנים פוליטיים תשנה עמוקות את מאפייני השיח המוכרים לנו. בפרט מוטרד אני מן היסוד האינדוקטרינרי העלול להתלוות למדיה הפרסומית. שיווקן של השקפות אידיאולוגיות משל היו הן נקניקיות על מדף המרכול, כשמספר הפעמים בהן מושמע במחזוריות הזמריר (ג'ינגל) המדבר בשבחן ישפיע על מידת הנכונות לאמצן, טומנת בחובה סכנה מהותית לאיכותו של השיח הפוליטי בישראל, שגם כך אינו נטול פגמים".
ל"א. הנשיאה ביניש, שהיתה במיעוט באשר לשאלת ההסמכה, סברה כי הכללים הקיימים מתירים שידורים העוסקים בעניינים פוליטיים או אידיאולוגיים (פסקה 1), וראתה זאת בגדרי חופש הביטוי ועל פי פסק הדין ח.ל. חינוך לשלום גם אין האיסור חל על העברת מידע עובדתי לציבור (פסקה 2). ואולם, ככל שמדובר במסר פוליטי-אידיאולוגי על-ידי גוף שאינו מסחרי אלא פועל במישור הציבורי, יש לסווג זאת כביטוי פוליטי (פסקה 4); בהיות המדובר בחופש ביטוי פוליטי, יש לדעתה צורך בהסמכה מפורשת בחוק (פסקה 16); נושא אחרון זה אינו מענייננו. הדברים הובאו כדי להצביע על כך, שאין מחלוקת ממשית כי בגון דא עסקינן בנושא שנוי במחלוקת פוליטית, והשאלה שבה נתפלגו הדעות היתה תקפות הכללים.
ל"ב. השופטת חיות, אף היא במיעוט, ציינה (פסקה 3):
"אין חולק כי תשדירי פרסומת מעצם טיבם וטבעם אינם הפלטפורמה המתאימה ליישום דוקטרינת ההגינות, ומשכך יש להבטיח כי בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים השנויים במחלוקת בציבור הישראלי לא ייעשה שימוש בתשדירים אלה על מנת לעקוף אותה",
אך אף לדידה נחוצה הסמכה מפורשת בחוק.
ל"ג. השופטת פרוקצ'יה, בגדרי דעת הרוב, ציינה (פסקה 21) -
"תשדירי הפרסומת בתשלום ברשויות התקשורת, נשוא הכללים שבמחלוקת, אינם חלק ממערך השידורים הכללי, אשר נועד לתת מענה מלא לחופש הביטוי בתחומים השונים, ולביטוי הפוליטי בכלל זה. ערוץ הפרסומת הינו כלי-עזר, שנוצר ונועד למטרה מימונית בלבד של רשויות התקשורת לצורך השלמת החסר בתקציביהן, כדי שתוכלנה לשאת במטלות המוטלות עליהן, ולספק במסגרת מערך השידורים הכללי שירות ראוי ומאוזן לאזרחי המדינה. ערוץ זה אינו מכוון, כמטרה וכיעד, לקדם חופש ביטוי בתחום זה או אחר, שהמסגרת למימושו קיימת במערך השידורים הכללי".
ועוד הוסיפה (פסקה 24):
"... לא עומדת לאדם בגדרה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי, הזכות לממש את חופש הביטוי הפוליטי כלפי רשות תקשורת בדרך של פרסומת בתשלום דווקא...".
ועוד (בפסקה 25):
"מן הבחינה הערכית, הכללים המונעים ביטוי פוליטי בתשדירי פרסומת בתשלום מונעים יחד עמם קניה בכסף של זמן שידור להבעת מסרים אידיאולוגיים המצויים במחלוקת חברתית. בכך נמנע עיוות בדרישת האיזון וההגינות במערך השידורים הכללי, המבקשת להעניק במת ביטוי לשוק הרעיונות והדעות החופשי, באופן שאינו מותנה בממונו של בעל הדעה".
ולהלן (פסקה 31):
" בחינת מעמדו ומקומו של ערוץ תשדירי הפרסומת ברשויות התקשורת צריכה להיעשות מתוך הסתכלות רחבה על מערך השידורים הכללי ברשויות אלה, ולא כאיבר המנותק ממערך זה. אופיו של ערוץ תשדירי הפרסומת בתשלום, דרך הקמתו, הבסיס המשפטי עליו הוא נשען, ותכליותיו מחזקים את המסקנה כי קיומו אינו מקנה לאדם זכות לתבוע מימוש הביטוי הפוליטי באמצעות תשדיר פרסומת בתשלום כחלק מדרכי המימוש החוקתיות של הזכות לחופש ביטוי הנתונה לו. מכאן, שכללים האוסרים על ביטוי פוליטי במסגרת פרסומת בתשלום מעגנים נורמת התנהגות המצויה מחוץ ל'מגרש החוקתי' הנוגע לחופש הביטוי, ולא בתחומו. לפיכך, טענת הפגיעה הנטענת בחופש הביטוי נוכח האיסור האמור אינה במישור החוקתי, אלא אם בכלל, במישור המינהלי, בגדר אחת העילות המוכרות על פיו".
ל"ד. השופט ג'ובראן, בגדרי דעת הרוב, ציין (פסקה 2):
"כפי שתואר בחוות דעתה של חברתי השופטת מ' נאור, מתן אפשרות לשידורם של ביטויים פוליטיים בנושאים שנויים במחלוקת במסגרת שידורי הפרסומות בתשלום, תביא, הלכה למעשה, לקיצה של דוקטרינת ההגינות בישראל. דוקטרינה זו נוגעת אמנם אך למסגרת השידורים 'הרגילה', ובהיעדר אפשרות לפרסום פוליטי במסגרת שידורי הפרסומות, אין לה תחולה על שידורים אלו האחרונים. אלא שכאמור, פתיחת שידורי הפרסומות לשידור ביטויים פוליטיים, תביא עמה, מניה וביה, לעיקורה מתוכן של דוקטרינת ההגינות... רב החשש שמא פתיחתו של הפתח המבוקש בעתירה תביא עמה להצפתם של שידורי הפרסומות בתשדירים פוליטיים כאלו ואחרים, תוך העברת כובד משקלו של השיח הפוליטי מהשידורים 'הרגילים' לשידורי הפרסומות".
ל"ה. לטעמי, העולה מפסק הדין המפקד הלאומי בדעת הרוב, שבכל הענוה אף דעתי כמותה, הוא כפי שאמרנו מעלה - צמצומו של "המרחב הפוליטי" בתשדירי הפרסומת עד למינימום, תוך הגישה שפרסומת בתשלום אינה במעגלי חופש הביטוי כשלעצמה. אוסיף, כי לדעתי נוכח הלכת המפקד הלאומי יש לפרש בצמצום גם את הלכת פסק הדין בעניין ח.ל. חינוך לשלום. אכן, אין בכך כדי לפגוע במהות בחופש הביטוי, ולא ב"אח גדול" של אורוול ("1984") עסקינן. חופש הביטוי, היקר לכל חפץ דמוקרטיה ושוק דעות חופשי, במקומו מונח, שמור ומטופח ככל הניתן, אף ברוח נביאי ישראל, אותם ציטטה העותרת ונביאים אחרים, מוכיחים בשער אמיצי לב כנגד השררה, ואין זה המקום להכביר מלים; אך מגרש הפרסומות, שאינו מגרש שויוני, ודבר זה יש להטעים הטעמה יתרה, ובעל המאה יהא בעל הדעה הנקלטת שתשודר שוב ושוב - אינו מקומו הטבעי. כשלעצמי הייתי נינוח אילולא ניתנה בפרסומת דריסת רגל כל עיקר לנושאים פוליטיים, כפי שניסחו זאת חלק מחבריי באשר הובא מעלה, וכל המוסיף גורע; זאת - שהרי הללו שנויים במחלוקת מטבעם, ככלל, אך גם לשיטה המאפשרת פרסומת שהיא מידע, לא בכך עסקינן כאן. לדידי מכל מקום - במבט צופה פני עתיד - על הרשויות, נוכח פסק הדין המפקד הלאומי, לפרש בצמצום כל דריסת רגל לנושאים פוליטיים בפרסומות המסחריות, על-ידי בדיקה בשבע עיניים באשר לה. אך בנידון דידן עסקינן ללא עוררין בגדרי נושאים השנויים במחלוקת, שלגביהם אושרו בפסק הדין המפקד הלאומי הכללים הנוהגים, ועל כן לא היה מקום לאשר את התשדירים כנתינתם מעיקרא, כאמור, וכך היה ויש לנהוג בשכמותם מימין ומשמאל, מרכז, דתיים, חרדים, חילונים, ערבים או כל גוף או צד; שאם לא כן אין לדבר סוף, וברי לכל לאילו פרסומות "מסחריות" עלולים אנו להגיע. השאלה בבסיס אינה, איפוא, מינוח זה או אחר אלא עצם הפרסום.
ל"ו. נעיר, כי חרף אמירתו של בא כוח העותרת כי אין לו קושי בהשלכות הרוחב של קבלת עמדתו - מוצאים אנו כי יש ויש השלכות רוחב ואיננו מרחיבים את הדיבור. גם לא מצאנו כי החלטת הרשויות, אף שלא ראינו עמן עין בעין, נגועה בפוליטיזציה דווקא.
סוף דבר
ל"ז. איננו נעתרים איפוא לעתירה.
ל"ח. מעבר לצורך נאמר מה לגבי השאלה שנשארה שנויה במחלוקת הצדדים בגדרי העתירה והדיון בה, היא הביטוי "גירוש" לעומת הביטוי "פינוי". גם ועדת מצא התלבטה בכך והחליטה על "פינוי", אם כי ציינה שהפינוי היה בכפיה. בכך כיוַנו אף אנו לדעתה, בהציענו את הביטוי פינוי כפוי או פינוי בכפיה; כזכור, הסכימה רשות השידור גם ל"עקירה". עשינו כן מפני דרכי שלום וחיפוש מכנה משותף שיש להן - כאמור - מקום ערכי בעינינו גם בויכוח הציבורי. הביטוי "גירוש" לגיטימי כשלעצמו בעיני הרוצים להשתמש בו כדי לתאר פינוי כפוי של אדם מבית שאליו נכנס באישורים כדין, ולא פלש אליו; מלון אבן שושן לשנות האלפיים (2007) מגדיר גירוש כ"שילוח, הרחקה בכוח, גזרת גלות". ואולם, עסקינן בהקשר משפטי, שבו המתנגדים לביטוי "גירוש" רואים אותו כמנוגד לתפיסה מדינית שהם מאמינים בה, ועל כן הוא בעיניהם שגוי, ואף לטעמה של העותרת הוא נחלת חלק מן הציבור הפוליטי, כאמור, וחלקי ציבור אחרים משתמשים בביטויים אחרים. דבר לנו איפוא עם ביטוי טעון שבשדה שנוי במחלוקת, והעותרת אינה חולקת על כך. על כן הנושא בא בגדרי האיסור שבכללים עליהן אמונות שתי הרשויות. אגב, עצם השימוש בביטוי "פינוי" בחוק יישום תכנית ההתנתקות, הואיל וקיבל גושפנקה של הכנסת והיה לחוק עלי ספר החוקים, נושא אף הוא משקל בהתייחסות שיפוטית; ולעניין "כפיה" כבר אמורה מלתנו, גם מפי ועדת מצא.
ל"ט. אוסיף, לעניין הביטוי "עקירה" שהיתה רשות השידור נכונה לו, כי בית משפט זה עשה לא אחת שימוש בביטוי זה לעניין הוצאת אדם מביתו, לרבות בהקשר דנא. בע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 623, כתבה השופטת שטרסברג-כהן "בעיקרון, עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו. דירתו של האדם אינו רק קורת גג לראשו, אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי"; ראו גם ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר נ' שק (לא פורסם), פסקה 10 (השופטת חיות); ראו גם בג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נו(6) 352, 364 (הנשיא ברק); בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 562-561.
מ. כבר נאמר בהלכת המפקד הלאומי אשר נאמר לגבי תורת ההגינות ומתן הביטוי בשידור הציבורי לכלל הדעות, ולוואי ותיושם כדבעי; על כן אין מקום לשוב ולדוש כאן בה, ובמעמדה לעניין פרסומת.
מ"א. ואולם, אחר שאמרנו כל אלה ונוכח הלכת ח.ל. חינוך לשלום, יש מקום לאפשר למוזיאון גוש קטיף להודיע על קיומו בפרסומת במישור האינפורמטיבי. פרסום אינפורמטיבי כזה יכול לומר, למשל, "מוזיאון גוש קטיף ייפתח... ויכלול מצגת על תולדות הגוש; מבקשים תרומות שניתן להעבירן ל..." או כיוצא בזה, כמובן בלא שניטע מסמרות באשר לנוסח.
מ"ב. נוכח כל האמור, ובנתון לו, איננו נעתרים לעתירה. בנסיבות אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, י' בחשון תש"ע (28.10.09).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
בג"ץ 7192/08
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
העותרת:
המטה להצלת העם והארץ ע"ר
נ ג ד
המשיבות:
1. הרשות השניה לטלויזיה ורדיו
2. רשות השידור
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
תאריך הישיבה:
י"ב בתשרי תש"ע
(30.9.09)
בשם העותרת:
עו"ד אביעד ויסולי
בשם המשיבה 1:
בשם המשיבה 2:
עו"ד יוסי עבאדי
עו"ד שרון רוטשנקר
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
הרקע
א. עתירה זו עניינה כביכול מלה אחת, והיא מקפלת בתוכה את אחד הפולמוסים הבולטים בציבור הישראלי בשנים האחרונות, קיצו של גוש קטיף. עסקינן בתשדירים שביקשה העותרת לשדרם בגדרי פרסומת ברשות השידור וברשות השניה, שנדרשו ל"גירוש" מגוש קטיף; המשיבות הסכימו - במהות - לתשדירים, אך תחת הביטוי "גירוש" הציעו את הביטוי "פינוי", ואחת מהן (רשות השידור) הציעה אף "עקירה". בכך מגולמת המחלוקת שבאה לפתחנו.
ב. וביתר פירוט: העותרת, עמותת "המטה להצלת העם והארץ", ביקשה (ביולי 2008) לפרסם ברשות השידור וברשות השניה (ברדיו קול חי) תשדיר בגדרי פרסום שזו לשונו:
"ביום צום תשעה באב והימים הסמוכים, מדליקים נר זיכרון לזכר גירוש גוש קטיף. נישא תפילה לבורא עולם להצלת ארץ הקודש ונתייחד עם המגורשים וצרתן של שדרות ושכנותיה. את נר הזיכרון ניתן לרכוש ברשתות השיווק ובמכולות ברחבי הארץ ולהדליקם בכל אתר ואתר. לפרטים וסיוע בהפצה התקשרו..." (למען הנוחות ייקרא תשדיר זה להלן "תשדיר נר הזיכרון").
ג. רדיו קול חי הודיע לעותרת ביום 29.7.08, כי תשדיר נר הזיכרון לא אושר ונתבקשה החלפת המלים "גירוש גוש קטיף" ב"פינוי גוש קטיף", וכן החלפת "המגורשים" בביטוי "המפונים". משנתמהמהה החלטת הרשות השניה לאחר שהעותרת ביקשה הכרעה (כתום שימוע), נתבקש תשדיר נוסף:
"במלאת שלוש שנים לחורבן וגירוש מגוש קטיף מדליקים נר לגוש קטיף, זוכרים ומעודדים. תרמו 101 שקלים להקמת מוזיאון גוש קטיף בירושלים, ותקבלו לביתכם מארז מהודר של נרות זיכרון לגוש קטיף לכל המשפחה, כולל את הסרט החדש 'לעולם לא עוד'. תתקשרו עכשיו למטה להצלת העם והארץ טל..." (למען הנוחות ייקרא תשדיר זה להלן "תשדיר המוזיאון").
אף כאן נפסל התשדיר.
הרשות השניה
ד. בהודעת הרשות השניה מיום 6.8.08 נאמר:
"הריני לעדכנך כי מנכ"ל הרשות דן בבקשתך נשוא מכתבך שבסמך ולהלן החלטתו:
לאחר עיון בשני התסכיתים לתשדירי פרסומת לרדיו נשוא החלטה זו, אשר הוגשו על ידי תחנת רדיו קול חי וע"י המטה להצלת העם והארץ, הוחלט לפסול את תשדירי הפרסומת האמורים, זאת בשל היותם עומדים בניגוד לסעיפים 46(א)(3) ו- 86(2) לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן - 1990 ובניגוד לסעיף 5 לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומות ברדיו), תשנ"ט - 1999.
תשדירי הפרסומת נשוא החלטה זו עניינם בתהליך ה'התנתקות' אשר התקיימה בקיץ 2005 בגוש קטיף והם מעבירים מסר ברור שלפיו ההתנתקות היתה בגדר 'חורבן' על המשמעות של מונח זה, בכלל ובפרט בתקופת חודש אב. עניין זה, בפרט באופן בו הוא מובא בתשדיר, הינו שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית בקרב הציבור.
מחלוקת זו באה לידי ביטוי באופן פסול בתשדירים, הנוקטים בתיבות 'חורבן גוש קטיף', ו- 'עקירה / גירוש'. לפיכך, שידור תשדירי הפרסומת המבוקשים עומד בניגוד לסעיף 46(א)(3) לחוק הרשות השנייה, האוסר פרסומת הכוללת 'תעמולה מפלגתית' (בהתאם לפרשנות שניתנה למושג זה בפס"ד שמאי) וכן בניגוד לסעיף 5 לכללי האתיקה ברדיו, הקובע כי אין לשדר פרסומת שיש בה מסר פוליטי.
ככל שהיבט דומיננטי בעייתי זה יבוא על תיקונו בנוסח תשדירים מתוקן אשר יובא לעיוננו, הם ישקלו בשנית לגופו של עניין.
אני עומדת לרשותך להבהרות נוספות ככל שיידרש".
ועדת הערר של הרשות השניה דחתה את ערר העותרת לגבי שני התשדירים. בהודעה מיום 11.8.08 נאמר, כי הדחיה באה:
"... בשל היותם עומדים בניגוד לסעיפים 46(א)(3) ו- 86(2) לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990 ובניגוד לסעיף 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת ברדיו) תשנ"ט-1999. תשדירי הפרסומת נשוא החלטה זו עניינם בתהליך ה'התנתקות' אשר התקיימה בקיץ תשס"ה בגוף קטיף והם מעבירים מסר ברור שלפיו ההתנתקות היתה בגדר 'גירוש' על המשמעות של מונח זה, בכלל ובפרט בתקופת חודש אב. עניין זה, בפרט באופן בו הוא מובא בתשדיר, הינו שנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית בקרב הציבור. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בתשדירים הנוקטים בתיבה 'גירוש גוש קטיף'. לפיכך שידור תשדירי הפרסומת המבוקשים עומד בניגוד לסעיף 46(א)(3) לחוק הרשות השניה, האוסר שידור פרסומת הכוללת 'תעמולה מפלגתית' (בהתאם לפרשנות שניתנה למושג זה בפס"ד שמאי), וכן בניגוד לכללי האתיקה ברדיו, הקובע כי אין לשדר פרסומת שיש בה מסר פוליטי. ככל שהיבט דומיננטי בעייתי זה יבוא על תיקונו בנוסח תשדירים מתוקן הוא ישקל שנית לגופו של עניין".
במכתב הרשות השניה מיום 11.8.08 נאמר כי הוצע למפרסם "לעשות שימוש במלה 'פינוי' בדומה לשימוש הנעשה בחקיקה בחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005) במקום המלה 'גירוש' אך הוא סירב".
רשות השידור
ה. תהליך דומה עבר אל מול רשות השידור. הסירוב לשדר (את תשדיר המוזיאון) נומק במכתב מיום 31.7.08 בהסתייגות מן המלה "גירוש" והצעה להחליפה במלה "פינוי", שכן "המלה גירוש היתה המונח שבו כינה את האירוע ציבור מסוים ויש בה כדי נקיטת עמדה פוליטית". להלן הוצע לעותרת (13.8.08) "להחליף את המונח 'גירוש' ל'פינוי' או ל'עקירה'".
ו. העתירה הוגשה (ביום 18.8.08) בטרם נדון הערר ברשות השידור. לאחר מכן, במכתב מיום 26.8.08 נדחה הערר. נאמר בו:
"הוועדה לא קיבלה את טענותיך כי מטרת הפרסומת, גיוס תרומות למוזיאון גוש קטיף בתמורה לערכת נרות, היא פרסומת מסחרית גרידא, כי המסר המרכזי 'אינו טעון במחלוקת' וכי אם יש מחלוקת היא סמנטית ולא אידאולוגי.
אתה עצמך עמדת על המחלוקת שטמונה בביטוי 'גירוש' ולדבריך: 'המגורשים קראו לזה גירוש ותומכי ההתנתקות קראו לזה פינוי. זו מחלוקת בין שני הגופים הפוליטיים. נקרא לזה ימין ושמאל' עוד טענת כי 'אין ספק שיש קבוצות שונות שקוראות לזה בצורה אחרת'.
לדעת הוועדה, הביטוי 'גירוש' הוא ביטוי פוליטי, שנוי במחלוקת אידאולוגית ופוליטית, הגם שהוא מובא במסגרת מסחרית עמדתה נתמכת בפסיקות בג"צ. בפסיקת 'המפקד הלאומי', נאמר בין היתר על ידי כב' השופטת נאור: 'המרכיבים הדומיננטיים לסיווג הביטוי הם תוכנו של הביטוי (פוליטי או מסחרי), אופיו של המתבטא (גוף פוליטי או מסחרי) ומטרותיו של הביטוי (פוליטיות או מסחריות)'. אף הנשיאה ביניש שהייתה בדעת מיעוט באותו בג"צ סבורה כי 'כשהגוף המפרסם פרסומת שתכליתה העברת מסר פוליטי-אידיאולוגי לציבור, אינו גוף מסחרי-עסקי אלא גורם שפעילותו במישור הציבורי- יש לסווגה כביטוי פוליטי'. המבחן שקבעה הפסיקה לסיווגו של תשדיר פרסומת כמעורר מחלוקת פוליטית אידאולוגית הוא מבחן 'המרכיב הדומיננטי', לפיו, חל איסור על שידור 'פרסומות שמהותן ותכליתן היא נקיטת עמדה, השפעה או שכנוע בסוגיה הנתונה במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור' וזאת בניגוד לשידור 'פרסומות שעיקרן בהעברת מידע עובדתי לציבור'. בבואה לבחון את המרכיבים הדומיננטים האלה, אכן מצאה הוועדה כי תוכנו של הביטוי פוליטי, כי אופיו של הגוף המבקש את הפרסומת הוא פוליטי ומטרות הביטוי גם הן פוליטיות למרות שהן מובאות במסגרת מסחרית. הוועדה לא קיבלה את טענתך כי עילת הפסילה מבוססת על סמנטיקה בלבד. לדעת הוועדה, התשדיר מתייחס לאירוע ההתנתקות שהוגדר באופן חוקי כפינוי שטחים, ומגדירו כ'גירוש'. הגדרה זו מייצגת עמדה פוליטית ואידאולוגית של גופים מצידה הימני של המפה, אל מול הצד השמאלי שלה ויש בה לעורר מחלוקת פוליטית ואידאולוגית בקרב הציבור.
בשימוש שנעשה במילה 'גירוש' יש כדי להעביר מסר שלפיו ההתנתקות היא בגדר 'גירוש'. אין מחלוקת שדבר זה, יש בו משום מחלוקת פוליטית ואידאולוגית בציבור. המילה 'גירוש' מהווה מרכיב דומיננטי של שכנוע בדבר העניין שבמוקד השידור, וכפי שנקבע בפסיקה - 'עילה לפסילת השידור יכולה לקום גם בשל אמירה המשתמעת מן הטקסט, ולאו דווקא בשל אמירה מפורשת ובהתחשב במכלול הנסיבות האופפות את התשדיר'. לדעת הוועדה, נוסח התשדיר, הקונוטציה שלו, העיתוי בו הוא משודר, האמירה המשתמעת ממנו ומכלול הנסיבות האופפות אותו, יש בהן מרכיב דומיננטי של שכנוע כי מדובר בגירוש.
גם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה קובעת כי במקרי גבול בהם מתעוררת השאלה אם תשדיר פרסומת מסוים יש בו משום פולמוס, ראוי כי הרשות תכריע לחומרא ותפעל כדי שאותם יסודות בתשדיר המעוררים פולמוס או שיש להניח שיעוררו פולמוס, יוצאו מן התשדיר" (הדגשות במקור - א"ר).
ולהלן נאמר, כי על פי פסק הדין בבג"צ 10203/03 המפקד הלאומי נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), יש מקום להמשיך ולהגביל פרסומות בעלות תכנים פוליטיים, כדי שלא להפלות את בעלי האמצעים לפרסם ביחס לביטויים שאינם זוכים לתמיכה כלכלית. כן נאמר, כי אין החלטת הרשות נוגדת את "דוקטרינת ההגינות" (של איזון בהשמעת דעות) לעניין ביטוי שאינו הולם את השקפת עולמה של העותרת.
נימוקי העתירה
ז. בעתירה נטען, כי המדובר בגירוש או בהעברה בכוח של תושבי גוש קטיף - על-ידי 60,000 חיילים ושוטרים ויותר, חרף התנגדות של למעלה מ- 95% מהתושבים, וכי הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי המשמעות המילונית, המלה היחידה המבטאת את סילוק התושבים בכוח היא "גירוש", בשונה מ"עקירה" ומ"פינוי". כנטען, גם אם במלה "גירוש" יש מסר פוליטי, במלה "פינוי" טמון מסר פוליטי הפוך, השנוי במחלוקת; וגם אם בחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, משמש הביטוי "פינוי", אין בכך כדי לאסור שימוש בביטוי "גירוש", אין מדובר ב"תעמולה מפלגתית", אשר הוגדרה בבג"צ 7012/93 שמאי נ' הרשות השניה לטלויזיה, פ"ד מח(3) 25, 35-34 ככזאת ש"תוכנה מתיחס במישרין לנושאים השנויים במחלוקת בין מפלגתית בישראל"; ואילו - כך נטען - בנידון דידן מדובר בתשדיר פרסום שמטרתו היא כלכלית גרידא, "מכירת נרות זיכרון לזכר גירוש או הרמת תרומה למוזיאון גוש קטיף"; העותרת כנטען אינה קשורה למפלגה כלשהי, אף שהיא שייכת למחנה המתנגדים לגירוש גוש קטיף, ואין לאלצה להשתמש בביטויים המנוגדים להשקפותיה. שוב נטען, כי המדובר בתשדיר כלכלי, וכי אפילו לשיטת הרשות השניה שהמדובר בתעמולה מפלגתית, עסקינן ב"שידור נכון והוגן של מעשה" שאינו הפרה של האיסור לשדר. נטען גם, כי הביטוי "פינוי" אינו משקף את העובדות כהוייתן, וכי על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה אין לפסול את התשדירים שכן הפסילה פוגעת בחופש הביטוי; החלטת הפסילה - כנטען - נגועה בשיקולים זרים של אפליה על רקע פוליטי.
ח. בהחלטה מיום 20.8.08 נתבקשה הודעת עדכון, בין השאר, באשר להשלכות פסק הדין בבג"צ המפקד הלאומי. העותרת ציינה (3.9.08), בין השאר, כי "אין מדובר כלל בפרסומת פוליטית או בהודעה עובדתית לציבור, אלא בפרסומת מסחרית לכל דבר ועניין שהמשיבות חולקות על מלה אחת בה", וביטוי מסחרי נהנה אף הוא מהגנת חופש הביטוי. נטען ל"תורת ההגינות" שאליה נדרש בית המשפט בפרשת המפקד הלאומי, קרי, איזון והגינות בהצגת המגוון הרעיוני. עוד נאמר, כי ועדת הערר של רשות השידור מושפעת מדעות פוליטיות אישיות של מנהלי רשות השידור, תוך שימוש במלים פוליטיות המשקפות צד אחר של המערכת הפוליטית מזה של העותרת. הוזכר שההצעות החלופיות של הרשות כללו בהזדמנויות שונות הן "פינוי", הן "עקירה", הן "התנתקות"; ולטענת העותרת "פינוי" או התנתקות" הן מלות השמאל הפוליטי, "התנתקות" ו"עקירה" - מלות המרכז הפוליטי, ו"גירוש" - מלות הימין הפוליטי.
תגובת הרשות השניה
ט. בתגובת המשיבה 1 (הרשות השניה) מיום 8.1.09 נאמר, כי התשדירים כוללים מסרים השנויים במחלוקת בציבור ומהוים תעמולה מפלגתית. המדובר, כך נטען, בתשדירים שאינם מסחריים-כלכליים, והביטוי "פינוי" שבחוק יישום תכנית ההתנתקות, משנתקבל בחוק, אין לראותו כשנוי במחלוקת. המלים "גירוש" ו"חורבן" הן מסר פוליטי שנוי במחלוקת, והדרך שבה יש לכנות את המעשה היתה שנויה במחלוקת בדיוני הכנסת בשנים 2005-2004, אך חוק יישום תכנית ההתנתקות השתמש במונח "פינוי". נטען כי המרכיב הדומיננטי בתשדירים המוצעים הן המלים "גירוש" ו"חורבן", ואין מדובר בתשדירים מסחריים, אלא בתעמולה מפלגתית במובן זה שהיא שנויה במחלוקת בין מפלגות, ותשדירי העותרת נועדים להפיץ את דעותיה בשידור. ולבסוף נטען, כי דוקטרינת ההגינות אינה רלבנטית לשידורי פרסומת.
תגובת רשות השידור
י. בתגובת המשיבה 2 (רשות השידור) מיום 7.1.09 נאמר, כי על פי סעיף 7(2) לכללי רשות השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו), תשנ"ג-1993 שהותקנו מכוח חוק רשות השידור תשכ"ה-1965, פרסומת אסורה כוללת "תעמולה מפלגתית, או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור, לרבות בדרך של קריאה לשינוי חקיקה בנושאים אלה". צוין כי בפסק דין המפקד הלאומי התקבלה העמדה שהפרסומת המסחרית לא נועדה לקידום רעיונות פוליטיים שנויים במחלוקת, וכי אמנם קיים קושי לקבוע מה העובדות שאינן שנויות במחלוקת - אך אין בכך כדי להביא לשידור פרסומות פוליטיות.
י"א. נטען עוד, כי תוכן הפרסומת דנא מעיד שהיא פוליטית ולא מסחרית, ולאמיתם של דברים אין מדובר בפרסומת למכירת נרות זיכרון. נטען כי אין בהחלטה כדי לפגוע בלגיטימיות הפוליטית של העותרת, אלא לומר כי אין זה תיאור מוסכם ושאינו שנוי במחלוקת של האירועים, והמלה "גירוש" טעונה מסר פוליטי; לא לכגון דא נועד המדיום המסחרי.
ההליכים בבית משפט זה
י"ב. בדיון הראשון ביום 12.1.09 ביקש בא כוח העותרת לדחות למועד אחר, כדי להגיש השלמת טיעון. זו הוגשה ביום 13.2.09, וצוין, כי גדר המחלוקת צומצם משמעותית לשיטתו, משאושרו התשדירים לפרסום בכפוף לשינוי המונח, אין עוד למשיבות טענה שנושא הפרסום פוליטי, אלא מבקשות הן להחליף מלה אחת, ובכך יש משום צנזורה שלטונית דרקונית בנוסח "האח הגדול" האורווליאני ("1984"). נטען איפוא, כי המדובר בפגיעה בחופש ביטוי פוליטי ובפוליטיזציה פסולה של השירות הציבורי.
י"ג. הרשות השניה הגיבה ( ביום 1.3.09) כי התשדירים לא אושרו עדיין, אלא הוסבר שאם יתוקנו ביטויים בנוסחם ישקל אישורם. נטען כי מתן במה בפרסומת לדעות העותרת תפגע בדוקטרינת ההגינות, ומדובר במסר פוליטי העולה כדי תעמולה מפלגתית ושנוי במחלוקת.
י"ד. רשות השידור הגיבה (ביום 2.3.09), כי המדובר בפרסומת פוליטית ולא מסחרית, ואין כל ניסיון לצנזורה; לכאורה ניתן היה לפסול את כל הפרסומת כמסר שנוי במחלוקת, אך רשות השידור ניסתה להגיע להבנה לעניין אותה מלה שהיא לבה ותכליתה של הפרסומת; מכל מקום, בכגון דא ניתן לשיטתה לפרסם רק חומר אינפורמטיבי גרידא.
הדיון בפנינו
ט"ו. בדיון בפנינו (ביום 30.9.09) הבענו דעתנו, כי כל הפרסום בו מדובר איננו בא בגדר פרסומת מסחרית: הנושא המסחרי בו (מכירת נרות זיכרון או תרומה למוזיאון גוש קטיף, למשל) הוא שולי ואין מדובר במסירת מידע גרידא, ועל כן מתחילה לא היה מקום לאשרו. ברם משכבר ניתנה בפועל הסכמת הרשויות בשינוי מלה (גם אם בא כוח הרשות השניה- להבדיל מבא כוח רשות השידור - סייג אותה עדיין, ברי כי הכוונה הייתה להסכים אם תשונה המלה) - היה מקום לדעתנו להסדר מוסכם, הצענו לצדדים להסכים לביטוי כמו "פינוי כפוי" או " פינוי בכפיה". ציינו כי דבר זה – כפיית הפינוי – עוגן גם בדו"ח הביניים של ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון (ועדת השופט מצא) מיום כ"ז אלול תשס"ט (16.9.09). בעמ' 7 נדרשת הועדה (בהערת שוליים 1) לנושא המינוח ומציינת, כי המונח "פינוי" שנוי במחלוקת, אך הוא מעוגן גם בהחלטת הועדה לביקורת המדינה (ראו מכתב יו"ר הועדה לביקורת המדינה לנשיאת בית משפט העליון מיום 23.2.09), ועדת החקירה מדברת אמנם בטיפול ב"מפונים", ועם זאת נאמר (עמ' 7) כי "פינוים בוצע על כן בכפיה..." (הדגשה הוספה - א"ר). ציינו, כי המדובר בנושא שנוי במחלוקת, וכי בכל הכבוד ללגיטימיות העמדה שמציגה העותרת, נוכח היותה שנויה במחלוקת ועל כן מנוגדת לכללים, יש מקום להסדר המוסכם. בא כוח העותרת, לאחר התייעצות, הודיע כי שולחתו עומדת על העתירה; צר לנו על כך. כשלעצמנו ראינו גם תמונה רחבה יותר מזו שהתיק מתיימר לה; ראינו בהשגת הסדר מוסכם גם גישה ערכית של דרכי שלום, הנחוצות כל כך במציאות הישראלית.
ט"ז. בהמשך הדיון נטען על-ידי בא כוח העותרת, כי משאושרה לגיטימיות התשדיר, השאלה היא האם רשאיות המשיבות לדרוש החלפת המלה "גירוש" ב"פינוי" בגדרי חופש המידע והביטוי. לשאלת בית המשפט האין בכך פתח להשלכות רוחב של שימוש בכלי הפרסום על-ידי קבוצות אחרות בהקשרים פוליטיים, ציין עו"ד ויסולי כי אין העותרת נרתעת מהשלכות הרוחב, וזאת בגדרי חופש הביטוי. במקרה דנא, כך נטען, אין דרך אחרת להביא את קיום המוזיאון לתודעה אלא בתשדיר. נאמר, כי כל ביטוי שייבחר שנוי במחלוקת; כי הביטוי "גירוש" גם אם אינו נעים - הוא לגיטימי; וכי גם במקורות היהודיים, בדברי נתן הנביא לדוד המלך על כבשת הרש (שמואל ב', י"ב), ובדברי אליהו הנביא למלך אחאב בפרשת נבות היזרעאלי "הרצחת וגם ירשת" (מלכים א', כ"א, י"ט) מוצאים אנו חופש ביטוי; גם ראש האופוזיציה השתמשה לגבי אשר אירע למתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון במלה "גירוש".
י"ז. בא כוח הרשות השניה ציין כי לשיטתו - בעקבות דברי בית המשפט - יש לעיין מחדש בלגיטימיות תשדירי הפרסומת הללו, יהא המונח שיינקט אשר יהא; ועוד טען, כי יש לבחון מחדש את בג"צ שמאי ולא לאפשר לגופים פוליטיים במובהק לשדר תשדירי פרסומת.
י"ח. באת כוח המדינה ציינה, כי אף שהמדינה מכבדת את עמדת העותר, לא זו האכסניה להעברת מסר פוליטי.
הכרעה
המתוה הנורמטיבי: החוקים
י"ט. המתוה הנורמטיבי מצוי בחוקים הרלבנטיים ובכללים מכוחם. הוא פורש בהרחבה על-ידי השופטת נאור בפסק הדין בעניין המפקד הלאומי (פסקאות 7-4). בתמצית, בחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, הוטל על הועד המנהל לקבוע, בהתייעצות עם המנהל הכללי, כללים בדבר "איסורים ומגבלות על תשדירי פרסומות והודעות" (בסעיף 25(ב)(2)).
כ'. בחוק הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו, תש"ן-1990 נאסר בסעיף 86 על בעל זיכיון לשדר תשדיר פרסומת, בין השאר (ס"ק(1)) "בנושאים האסורים לשידור לפי סעיף 46(א)". באלה נכללת "(3) תעמולה מפלגתית, למעט תעמולת בחירות המותרת על פי דין; (4) הפרת איסור שקבעה המועצה בכללים לפי הוראה אחרת של חוק זה".
הכללים
כ"א. כללי רשות השידור (תשדיר פרסומת והודעות ברדיו), תשנ"ג-1993 עוסקים בנידון דידן. "פרסומת" מוגדרת בסעיף 1 כ"תשדיר פרסומת, תשדיר חסות או הודעה, המשודרים ברדיו תמורת תשלום לרשות". אציין כבר כאן: דעת לנבון נקל, כי אין בכך לאמתו של דבר הגדרה של פרסומת, שכן ההגדרה יוצרת מעגל שוטה – "פרסומת" היא תשדיר "פרסומת", אך לא ידענו אל נכון מהי פרסומת; עם זאת לעניין זה ראו, בין השאר, דברי הנשיאה ביניש בפרשת המפקד הלאומי (פסקה 1). נעיר אגב דרכנו, כי מלון אבן שושן לשנות האלפיים (מה' 2007) מגדיר פרסומת כך: "עשיית פרסום ופומבי למישהו או למשהו, וביחוד למטרת מסחר". כלל 7 לכללים הללו שכותרתו "פרסומת אסורה", קובע כי "פרסומת אסורה לשידור, בין היתר, אם היא כוללת (ס"ק 2):
"תעמולה מפלגתית, או תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור, לרבות בדרך של קריאה לשינוי חקיקה בנושאים אלה".
כ"ב. כלל 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו), תשנ"ט-1999, קובע:
"לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי, השנוי במחלוקת בציבור".
יצוין כי לשון זו חזרה על האמור בכלל 11 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה), תשנ"ד-1994.
כ"ג. זה המקום לומר, כי בפרשת המפקד הלאומי הוכשרה חוקיותם של הכללים הללו ונקבע - ברוב דעות - כי הם עומדים בדרישות פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.
על הפרשנות
כ"ד. עיון בחקיקה ובפסיקה מלמדנו, כי המחוקק, מחוקק המשנה, ובית המשפט ביקשו לצמצם ככל הניתן בגדרי שידורי פרסומת את ההתחככות בסוגיות פוליטיות השנויות במחלוקת. כאמור, פסק הדין בפרשת המפקד הלאומי נדרש לשאלה העקרונית האם האיסורים על תשדירי פרסומת מעין אלה שבכללים השונים של רשות השידור והרשות השניה תקפים, או שמא בטלים הם מטעמים חוקתיים. בית משפט זה (ברוב דעות) סבר - כנאמר מעלה - כי אין פגם חוקתי בכללים, שכן עומדים הם בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. דעת המיעוט סברה כי נדרשת לכך חקיקה ראשית מסמיכה ספציפית. לפסק דין זה נשוב להלן.
כ"ה. לענייננו מדובר ביישום הוראות הדין. נקראן כפשוטן. כאמור כלל 7 לכללי רשות השידור (תשדירי פרסומת והודעות ברדיו) מדבר ב"תשדיר בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית בציבור". כלל 5 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו) מדבר ב"תשדיר פרסומת שיש בו העברת מסר בנושא פוליטי, חברתי, ציבורי או כלכלי, השנוי במחלוקת בציבור". אכן, יש הבדל ניסוחי מסוים בין הכללים הנוגעים לרשות השידור לאלה הנוגעים לרשות השניה; אך לאמיתם של דברים, דומני כי הפרשנות אחת היא, שכן במאטריה משפטית אחת עסקינן. ראשית, בנידון דידן אין ענייננו בפרסומת מסחרית, כל עיקר. היא טבולה בתוכן פוליטי, שהוא הרכיב הדומיננטי בה. תיתי להן איפוא לרשויות שמטעם לא מבורר איפשרו (גם אם פורמלית לא תם ההליך) פרסומת מעין זו בגדרי פרסומת מסחרית, אף אם הודבק לה מלאכותית למדי עניין מסחרי של מכירת נרות זיכרון (אשוב לעניין המוזיאון).ובאשר לתוכן הספציפי אף לשיטה המקילה, שאיננה מקובלת עלינו; ענייננו בנושא ההינתקות מגוש קטיף, שאין מחלוקת כי היא שנויה במחלוקת בציבור, מחלוקת לגיטימית, מחלוקת כואבת, מחלוקת שטרם תמה. ברי איפוא כי תשדיר נר הזיכרון - הצירוף של "גירוש גוש קטיף", "הצלת ארץ הקודש" ורכיבים נוספים - מטפל בנושא שנוי במחלוקת בציבור, ויש לקראו בטכסט הכולל שיטין ובין השיטין. תשדיר המוזיאון יש בו חלק בעל אופי דומה לאמור - "גירוש", "חורבן", אם גם חלק אחר שעניינו הקמת מוזיאון. הואיל וכך, נשגב מבינתנו, כיצד שקלו הרשויות מעיקרא להתיר את התשדירים; האם חשבו על התמורה הכספית, האם עשו כן כדי שלא לבוא במחלוקת עם גופים פוליטיים ומפני דרכי שלום? פרסומת מסחרית ומחלוקת פוליטית הן על פניהן - על פי הוראות הדין - תרתי דסתרי, והרי לא בפרסום מוצר או שירות עסקינן כאן; על פרסומת מסחרית שנויה במחלוקת כנקבע בדין שלא לבוא כלל בשערי המשיבות. בא כוח רשות השידור נתן בהודעתו, כאמור, ביטוי לכך שהיה מקום לפסילה מעיקרא; בא כוח הרשות השניה ניחם כיום על ההסכמה, אך הסביר כי ההסכמה עוגנה בבג"צ שמאי.
כ"ו. אודה כי לא ירדתי עד תום לסוף דעתה של הרשות השניה ואף לשיטתה שלה, בעניין אחרון זה. באותו מקרה אושרו תשדירי פרסומת של ההסתדרות הכללית הכוללים מידע. בית המשפט אמר מפי המשנה לנשיא - כתארו אז - ברק (עמ' 34) כי "המבחן לקיומה של 'תעמולה מפלגתית'... הוא מבחן של 'סבירות ושל שכל ישר' (בג"צ 524/83 האגודה למען החייל בישראל נ' המנהל הכללי של רשות השידור, פ"ד לז(4) 85, 89, השופט - (כתארו אז - א"ר) ש' לוין). על פי מבחן זה 'כל דבר נבחן... על פי מונחו והקשרו ועל פי משמעותו הגלויה בעיני כל אדם סביר...' (תר"מ 2/83 נאות נ' עירית חיפה, פ"ד לז(4) 183, 189; מ"מ הנשיא - (כתארו אז - א"ר) - שמגר)". תעמולה מפלגתית הוגדרה על-ידי השופט ברק (עמ' 33) ככזאת ש"תוכנה מתיחס לנושאים השנויים במחלוקת בין מפלגות בישראל. לעניין זה, אין לצמצם את הדיבור תעמולה מפלגתית (שבסעיף 46(א)(3)) אך לתעמולה מפלגתית שעניינה הבחירות לכנסת". והנה בנידון דידן עסקינן בתעמולה - פרסומת - השנויה במחלוקת בין מפלגות, ובציבור בכלל; על כך לא יתכן חולק לעת הזאת, גם אם ההיסטוריה שבה ונכתבת חדשים לבקרים והמחלוקות בה משתנות. אין אף צורך להכביר דברים בעניין סבירות ושכל ישר, שכן לטעמנו ברורים הדברים כשמש בצהרי היום. אם אכן כך, לא היה מקום לקבלת התשדירים לשידור מעיקרא, בכפוף לסייג של מסירת מידע לעניין המוזיאון, כעולה מבג"צ 10182/03 ח.ל. חינוך לשלום נ' רשות השידור, פ"ד נט(3) 409, שאף אותו יש לפרש לדידי בצמצום, כעולה גם מבג"צ המפקד הלאומי וכמבואר להלן.
כ"ז. האמור תואם ביותר את אשר נפסק בבג"צ 7144/01 גוש שלום נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 887, שם ביקשו העותרים לפרסם הודעות פרסום המזהירות חיילי צה"ל מפני פשעי מלחמה. נאמר שם, מפי השופטת שטרסברג-כהן (פסקה 8 בעמ' 893), "אין בידי לקבל את טענת העותרים כאילו אין בתשדירים אלה אלא אזכורן של עובדות שאינן שנויות במחלוקת. הקונוטאציה של התשדירים היא אידיאולוגית-פוליטית ולא אינפורמטיבית גרידא, כטענת העותרים". ועוד נאמר (פסקה 10 בעמ' 894), "... ברי כי מסגרת תשדירי הפרסומת לא נועדה מעצם מהותה וטיבה לשמש במה להשמעת דעות אידיאולוגיות ופוליטיות שנויות במחלוקת. השמעת דעות כאלה במסגרת פרסומת בתשלום, מסכלת את השמירה על האיזון בין ההשקפות השונות במסגרת שידורי הרשות". שוב, בנידון דידן, גם העותרת אינה חולקת כי המדובר בנושא שנוי במחלוקת. על כן לא היה מקום לקבלם מתחילה.
כ"ח. בבג"צ ח.ל. חינוך לשלום נדון שידורו של תשדיר פרסומת הנוגע ל"הסכם ז'נבה" לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטינאי. בפסק הדין בעתירה כנגד פסילתו - שנתקבלה, לאחר תיקונים בתשדיר - נאמר (מפי השופטת חיות), כי אף שפרסומת מסחרית כפופה לכללים "המיועדים להבטיח את ההגינות שבפרסומת מהיבטים צרכניים ואחרים... לא ניתן ליישם לגבי פרסומות את 'דוקטרינת ההגינות'" (עמ' 417), דוקטרינה "שעיקרה החובה להציג את הדעה הנוגדת מקום שבו ניתנה במה לביטוי השקפה מסוימת" (עמ' 416, כעולה מסעיף 4 לחוק רשות השידור וסעיף 47(א) לחוק הרשות השניה). לכן מתעורר, כנאמר - "קושי רב מקום שבו נעשה שימוש בתשדירי פרסומת לצרכים שאינם מסחריים" (עמ' 417), שכן יש חשש פן "גורמים פוליטיים בעלי ממון יוכלו לרכוש בכסף זמן שידור... ולקנות בדרך זו עדיפות על פני מתחרים פוליטיים" (שם). לגבי הסכם ז'נבה נאמר (עמ' 419), כי הוא "עוסק באחד הנושאים הטעונים ביותר בציבוריות הישראלית - הסכסוך הישראלי-פלסטיני", וכי הנוסח שתוקן אומר "נשלחת לכל בית בישראל הצעת הסכם ז'נבה" במקום "מקבלים" (את הצעת הסכם ז'נבה), וכן הושמט המשפט "אתם תשפטו בעצמכם". בכך נעשה התשדיר אינפורמטיבי, ונפסק (עמ' 420), כי "התשדיר כנוסחו המתוקן נעדר מרכיב דומיננטי של ניסיון שכנוע או של התייחסות לגופו של העניין שבו עוסק הסכם ז'נבה, ואין הוא אלא תשדיר אינפורמטיבי אשר אין להחיל עליו את הוראות האיסור...". נשוב לדברים אלה בהתיחסות לשאלת תשדיר המוזיאון ובפרסום הנוגע למוזיאון גוש קטיף.
על פסק הדין בבג"צ המפקד הלאומי
כ"ט. פסק הדין בפרשת המפקד הלאומי, שעסק, כאמור, בחוקתיותם של הכללים בשתי הרשויות לעניין פרסומת בעלת אופי פוליטי, כולל - בדעת הרוב ובדעת המיעוט כאחת - מספר תובנות שהן רלבנטיות לענייננו. נביא מהן במקצת הרחבה. השופטת נאור, בפסק הדין העיקרי בדעת הרוב מציינת (בפסקה 47) - גם בעקבות פרשת גוש שלום - כי:
"אכן, שידור פרסומת פוליטית במסגרת תשדירי הפרסומת עלול לסכל את השמירה על האיזון בין ההשקפות השונות במסגרת שידורי השידור הציבורי ולחתור תחת דוקטרינת ההגינות - זו המחייבת איזון כלפי צדדים שונים בפולמוס הציבורי - בשידורים. הכללים בענייננו נולדו למנוע זאת".
ולהלן - פסקה 8:
"הכללים נועדו למנוע כרסום בתחולתה של דוקטרינת ההגינות בשידורים ו'פריצתה' על-ידי העברת מסרים פוליטיים במסגרת תשדירי הפרסומת, מסגרת שבה כפי שצוין בפרשת חינוך לשלום דוקטרינת ההגינות איננה ניתנת ליישום... האמצעי שננקט בכללים בכדי להגשים תכלית זו הוא איסור מלא על העברת מסרים פוליטיים במסגרת תשדירי הפרסומת".
ל'. השופט לוי (בפסקה 3 לחוות דעתו, כחלק מדעת הרוב) ציין, כי:
"פתיחתו של תחום הפרסומת לתכנים פוליטיים תשנה עמוקות את מאפייני השיח המוכרים לנו. בפרט מוטרד אני מן היסוד האינדוקטרינרי העלול להתלוות למדיה הפרסומית. שיווקן של השקפות אידיאולוגיות משל היו הן נקניקיות על מדף המרכול, כשמספר הפעמים בהן מושמע במחזוריות הזמריר (ג'ינגל) המדבר בשבחן ישפיע על מידת הנכונות לאמצן, טומנת בחובה סכנה מהותית לאיכותו של השיח הפוליטי בישראל, שגם כך אינו נטול פגמים".
ל"א. הנשיאה ביניש, שהיתה במיעוט באשר לשאלת ההסמכה, סברה כי הכללים הקיימים מתירים שידורים העוסקים בעניינים פוליטיים או אידיאולוגיים (פסקה 1), וראתה זאת בגדרי חופש הביטוי ועל פי פסק הדין ח.ל. חינוך לשלום גם אין האיסור חל על העברת מידע עובדתי לציבור (פסקה 2). ואולם, ככל שמדובר במסר פוליטי-אידיאולוגי על-ידי גוף שאינו מסחרי אלא פועל במישור הציבורי, יש לסווג זאת כביטוי פוליטי (פסקה 4); בהיות המדובר בחופש ביטוי פוליטי, יש לדעתה צורך בהסמכה מפורשת בחוק (פסקה 16); נושא אחרון זה אינו מענייננו. הדברים הובאו כדי להצביע על כך, שאין מחלוקת ממשית כי בגון דא עסקינן בנושא שנוי במחלוקת פוליטית, והשאלה שבה נתפלגו הדעות היתה תקפות הכללים.
ל"ב. השופטת חיות, אף היא במיעוט, ציינה (פסקה 3):
"אין חולק כי תשדירי פרסומת מעצם טיבם וטבעם אינם הפלטפורמה המתאימה ליישום דוקטרינת ההגינות, ומשכך יש להבטיח כי בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים השנויים במחלוקת בציבור הישראלי לא ייעשה שימוש בתשדירים אלה על מנת לעקוף אותה",
אך אף לדידה נחוצה הסמכה מפורשת בחוק.
ל"ג. השופטת פרוקצ'יה, בגדרי דעת הרוב, ציינה (פסקה 21) -
"תשדירי הפרסומת בתשלום ברשויות התקשורת, נשוא הכללים שבמחלוקת, אינם חלק ממערך השידורים הכללי, אשר נועד לתת מענה מלא לחופש הביטוי בתחומים השונים, ולביטוי הפוליטי בכלל זה. ערוץ הפרסומת הינו כלי-עזר, שנוצר ונועד למטרה מימונית בלבד של רשויות התקשורת לצורך השלמת החסר בתקציביהן, כדי שתוכלנה לשאת במטלות המוטלות עליהן, ולספק במסגרת מערך השידורים הכללי שירות ראוי ומאוזן לאזרחי המדינה. ערוץ זה אינו מכוון, כמטרה וכיעד, לקדם חופש ביטוי בתחום זה או אחר, שהמסגרת למימושו קיימת במערך השידורים הכללי".
ועוד הוסיפה (פסקה 24):
"... לא עומדת לאדם בגדרה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי, הזכות לממש את חופש הביטוי הפוליטי כלפי רשות תקשורת בדרך של פרסומת בתשלום דווקא...".
ועוד (בפסקה 25):
"מן הבחינה הערכית, הכללים המונעים ביטוי פוליטי בתשדירי פרסומת בתשלום מונעים יחד עמם קניה בכסף של זמן שידור להבעת מסרים אידיאולוגיים המצויים במחלוקת חברתית. בכך נמנע עיוות בדרישת האיזון וההגינות במערך השידורים הכללי, המבקשת להעניק במת ביטוי לשוק הרעיונות והדעות החופשי, באופן שאינו מותנה בממונו של בעל הדעה".
ולהלן (פסקה 31):
" בחינת מעמדו ומקומו של ערוץ תשדירי הפרסומת ברשויות התקשורת צריכה להיעשות מתוך הסתכלות רחבה על מערך השידורים הכללי ברשויות אלה, ולא כאיבר המנותק ממערך זה. אופיו של ערוץ תשדירי הפרסומת בתשלום, דרך הקמתו, הבסיס המשפטי עליו הוא נשען, ותכליותיו מחזקים את המסקנה כי קיומו אינו מקנה לאדם זכות לתבוע מימוש הביטוי הפוליטי באמצעות תשדיר פרסומת בתשלום כחלק מדרכי המימוש החוקתיות של הזכות לחופש ביטוי הנתונה לו. מכאן, שכללים האוסרים על ביטוי פוליטי במסגרת פרסומת בתשלום מעגנים נורמת התנהגות המצויה מחוץ ל'מגרש החוקתי' הנוגע לחופש הביטוי, ולא בתחומו. לפיכך, טענת הפגיעה הנטענת בחופש הביטוי נוכח האיסור האמור אינה במישור החוקתי, אלא אם בכלל, במישור המינהלי, בגדר אחת העילות המוכרות על פיו".
ל"ד. השופט ג'ובראן, בגדרי דעת הרוב, ציין (פסקה 2):
"כפי שתואר בחוות דעתה של חברתי השופטת מ' נאור, מתן אפשרות לשידורם של ביטויים פוליטיים בנושאים שנויים במחלוקת במסגרת שידורי הפרסומות בתשלום, תביא, הלכה למעשה, לקיצה של דוקטרינת ההגינות בישראל. דוקטרינה זו נוגעת אמנם אך למסגרת השידורים 'הרגילה', ובהיעדר אפשרות לפרסום פוליטי במסגרת שידורי הפרסומות, אין לה תחולה על שידורים אלו האחרונים. אלא שכאמור, פתיחת שידורי הפרסומות לשידור ביטויים פוליטיים, תביא עמה, מניה וביה, לעיקורה מתוכן של דוקטרינת ההגינות... רב החשש שמא פתיחתו של הפתח המבוקש בעתירה תביא עמה להצפתם של שידורי הפרסומות בתשדירים פוליטיים כאלו ואחרים, תוך העברת כובד משקלו של השיח הפוליטי מהשידורים 'הרגילים' לשידורי הפרסומות".
ל"ה. לטעמי, העולה מפסק הדין המפקד הלאומי בדעת הרוב, שבכל הענוה אף דעתי כמותה, הוא כפי שאמרנו מעלה - צמצומו של "המרחב הפוליטי" בתשדירי הפרסומת עד למינימום, תוך הגישה שפרסומת בתשלום אינה במעגלי חופש הביטוי כשלעצמה. אוסיף, כי לדעתי נוכח הלכת המפקד הלאומי יש לפרש בצמצום גם את הלכת פסק הדין בעניין ח.ל. חינוך לשלום. אכן, אין בכך כדי לפגוע במהות בחופש הביטוי, ולא ב"אח גדול" של אורוול ("1984") עסקינן. חופש הביטוי, היקר לכל חפץ דמוקרטיה ושוק דעות חופשי, במקומו מונח, שמור ומטופח ככל הניתן, אף ברוח נביאי ישראל, אותם ציטטה העותרת ונביאים אחרים, מוכיחים בשער אמיצי לב כנגד השררה, ואין זה המקום להכביר מלים; אך מגרש הפרסומות, שאינו מגרש שויוני, ודבר זה יש להטעים הטעמה יתרה, ובעל המאה יהא בעל הדעה הנקלטת שתשודר שוב ושוב - אינו מקומו הטבעי. כשלעצמי הייתי נינוח אילולא ניתנה בפרסומת דריסת רגל כל עיקר לנושאים פוליטיים, כפי שניסחו זאת חלק מחבריי באשר הובא מעלה, וכל המוסיף גורע; זאת - שהרי הללו שנויים במחלוקת מטבעם, ככלל, אך גם לשיטה המאפשרת פרסומת שהיא מידע, לא בכך עסקינן כאן. לדידי מכל מקום - במבט צופה פני עתיד - על הרשויות, נוכח פסק הדין המפקד הלאומי, לפרש בצמצום כל דריסת רגל לנושאים פוליטיים בפרסומות המסחריות, על-ידי בדיקה בשבע עיניים באשר לה. אך בנידון דידן עסקינן ללא עוררין בגדרי נושאים השנויים במחלוקת, שלגביהם אושרו בפסק הדין המפקד הלאומי הכללים הנוהגים, ועל כן לא היה מקום לאשר את התשדירים כנתינתם מעיקרא, כאמור, וכך היה ויש לנהוג בשכמותם מימין ומשמאל, מרכז, דתיים, חרדים, חילונים, ערבים או כל גוף או צד; שאם לא כן אין לדבר סוף, וברי לכל לאילו פרסומות "מסחריות" עלולים אנו להגיע. השאלה בבסיס אינה, איפוא, מינוח זה או אחר אלא עצם הפרסום.
ל"ו. נעיר, כי חרף אמירתו של בא כוח העותרת כי אין לו קושי בהשלכות הרוחב של קבלת עמדתו - מוצאים אנו כי יש ויש השלכות רוחב ואיננו מרחיבים את הדיבור. גם לא מצאנו כי החלטת הרשויות, אף שלא ראינו עמן עין בעין, נגועה בפוליטיזציה דווקא.
סוף דבר
ל"ז. איננו נעתרים איפוא לעתירה.
ל"ח. מעבר לצורך נאמר מה לגבי השאלה שנשארה שנויה במחלוקת הצדדים בגדרי העתירה והדיון בה, היא הביטוי "גירוש" לעומת הביטוי "פינוי". גם ועדת מצא התלבטה בכך והחליטה על "פינוי", אם כי ציינה שהפינוי היה בכפיה. בכך כיוַנו אף אנו לדעתה, בהציענו את הביטוי פינוי כפוי או פינוי בכפיה; כזכור, הסכימה רשות השידור גם ל"עקירה". עשינו כן מפני דרכי שלום וחיפוש מכנה משותף שיש להן - כאמור - מקום ערכי בעינינו גם בויכוח הציבורי. הביטוי "גירוש" לגיטימי כשלעצמו בעיני הרוצים להשתמש בו כדי לתאר פינוי כפוי של אדם מבית שאליו נכנס באישורים כדין, ולא פלש אליו; מלון אבן שושן לשנות האלפיים (2007) מגדיר גירוש כ"שילוח, הרחקה בכוח, גזרת גלות". ואולם, עסקינן בהקשר משפטי, שבו המתנגדים לביטוי "גירוש" רואים אותו כמנוגד לתפיסה מדינית שהם מאמינים בה, ועל כן הוא בעיניהם שגוי, ואף לטעמה של העותרת הוא נחלת חלק מן הציבור הפוליטי, כאמור, וחלקי ציבור אחרים משתמשים בביטויים אחרים. דבר לנו איפוא עם ביטוי טעון שבשדה שנוי במחלוקת, והעותרת אינה חולקת על כך. על כן הנושא בא בגדרי האיסור שבכללים עליהן אמונות שתי הרשויות. אגב, עצם השימוש בביטוי "פינוי" בחוק יישום תכנית ההתנתקות, הואיל וקיבל גושפנקה של הכנסת והיה לחוק עלי ספר החוקים, נושא אף הוא משקל בהתייחסות שיפוטית; ולעניין "כפיה" כבר אמורה מלתנו, גם מפי ועדת מצא.
ל"ט. אוסיף, לעניין הביטוי "עקירה" שהיתה רשות השידור נכונה לו, כי בית משפט זה עשה לא אחת שימוש בביטוי זה לעניין הוצאת אדם מביתו, לרבות בהקשר דנא. בע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 623, כתבה השופטת שטרסברג-כהן "בעיקרון, עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו. דירתו של האדם אינו רק קורת גג לראשו, אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי"; ראו גם ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר נ' שק (לא פורסם), פסקה 10 (השופטת חיות); ראו גם בג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נו(6) 352, 364 (הנשיא ברק); בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 562-561.
מ. כבר נאמר בהלכת המפקד הלאומי אשר נאמר לגבי תורת ההגינות ומתן הביטוי בשידור הציבורי לכלל הדעות, ולוואי ותיושם כדבעי; על כן אין מקום לשוב ולדוש כאן בה, ובמעמדה לעניין פרסומת.
מ"א. ואולם, אחר שאמרנו כל אלה ונוכח הלכת ח.ל. חינוך לשלום, יש מקום לאפשר למוזיאון גוש קטיף להודיע על קיומו בפרסומת במישור האינפורמטיבי. פרסום אינפורמטיבי כזה יכול לומר, למשל, "מוזיאון גוש קטיף ייפתח... ויכלול מצגת על תולדות הגוש; מבקשים תרומות שניתן להעבירן ל..." או כיוצא בזה, כמובן בלא שניטע מסמרות באשר לנוסח.
מ"ב. נוכח כל האמור, ובנתון לו, איננו נעתרים לעתירה. בנסיבות אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, י' בחשון תש"ע (28.10.09).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הירשם תגובות לפרסום [Atom]
<< דף הבית