הטור שהגשתי למדור "מיקרוסקופ" של "בשבע" גליון 419 מיום 25.11.10

דווקא בשבוע בו קראנו בפרשה את הביטויים "כִּי-חֶרְפָּה הִוא לָנוּ" ו"הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ", הקול היחידי בתקשורת אשר טרח לנתח את פרטי העיסקה שנרקמה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין הממשל האמריקאי ולהעמיד אותה במבחן התועלתני, הערכי והמהותי, איננו בא מהמחנה המוסרי וההומני של השמאל אלא היה אמנם של יהודי מהמתנגדים למפעל ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון ועוד קודם בעזה אבל לא מהטעמים של השמאל הישראלי. אלא שיהודי זה לא נמנה על מפלגת העבודה ולא על מר"צ ולא על השמאל הלאומי וגם לא על החוגים הרדיקלים או האנרכיסטים. ובתקשורת הישראלית, דבריו הופיעו רק בתרגום כי האיש שיצא חוצץ נגד ה'דיל' הוא שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דן קורצר, יהודי שומר מסורת בוגר "ישיבה אוניברסיטי", מבין יועציו של הנשיא אובמה בעבר, אשר פירסם מאמר-דעות בעיתון המכובד "וואשינגטון פוסט".

שלא תטעו, התנהגותה של ישראל בהקמת יישובים נחשבה בעיניו של קורצר כ"שיקול רע" ואל לה לארה"ב "לתגמל את ישראל" על מנת לפתות אותה שלא להמשיך בבנייה ביו"ש. אבל שלא כמו רוב רובה של התקשורת הישראלית, אשר דחף סילוק המתנחלים הוא המדרבן את כישוריהם העיתונאיים, מה שמפחיד את קורצר היא מערכת היחסים האסטרטגיים בין ארה"ב לבין ישראל שכעת, כאילו מוצעת למכירה – או כשוחד. ניתוח נוסף שהיה חסר בידווחים ובפרשניות על העיסקה שכמובן וכרגיל התמקדו במאבק הפנים-מפלגתי ופנים-ממשלתי לפי הכלל התקשורתי הישראלי שהחדשות הן סתם דרמה, הצגה של מאבק אישי והתמודדויות על רקע אידיאולוגי ולא עניין של גורל של העם. המסגור של הסיפור שוב הופך להיות 'האם יהיה לנתניהו רוב בקבינט/בממשלה/במפלגה?' ו'מי חותר נגדו כדי להחליף אותי"' במקום, כפי שקורצר עשה, גם אם הוא בא מפינה שוללת, בבחינת ניתוח של 'מה-טוב-לישראל'. התקשורת לא פירשנה צדדים רבים של המהלכים המדיניים האחרונים והדבר נעשה, במידה מועטה ע"י כותבי מאמרי הדעות שלא מקרב אנשי התקשורת עצמם. השכבה המקצועית של התקשורת התמסרה לסינון דרך עמדות פוליטיות אישיות. ושוב, צרכני התקשורת יצאו נפסדים בלי מידע מספיק, בלי דיון בהתחשב במכלול הפרטים וללא הבנה של ההשלכות הצבאיות, הכלכליות והמדיניות. ציר הדיווחים נסוב על תחרות אישית ולא על זו של מדינת ישראל. ושוב, חבל.

ישראל מידד