בעירה תקשורתית

החלטה של מנהלי ערוצי התקשורת האלקטרוניים לעבור ל'גל פתוח' בזמן של אסונות ופיגועים יוצרת בעיה: איך להתגבר על הצורך ליצור ברברת בלתי-נגמרת, לא חשובה ומטמטמת. אין פסול עקרוני בגל הפתוח, בתנאי שהאחראים יודעים מתי להפסיק ושהכתבים בשטח מסוגלים להביא חומר מתאים. יש גם חשש שהזמן הרב שמוענק לאנשי תקשורת ינוצל לכיוונים משניים או חתרניים. אפילו עוזי בנזימן, עורך 'העין השביעית' ואיש שמאל מובהק, לא היה יכול להתעלם מתופעות של חרחור ריב ומדון. הוא כתב בכתב-העת המקוון שלו ש"האסון בכרמל שיחרר את מעצורי הלשון של מראיינים ומרואיינים והציף על פני השטח את דעותיהם הקדומות". הדוגמה שלו היתה מיודענו אמנון אברמוביץ', אשר קבע ש"פרט למתנחלים ולחרדים אין ייצוג ממשי בממשלה לציבור הרחב". ברור היה לבנזימן ש"זו קביעה מוטה בעליל, שמקורה בדעה קדומה או בזעם ותסכול חסרי בקרה".

לא אתכחש, אברמוביץ' הוא מבריק, חכם וארסי. הרי מה זה "הציבור הרחב", אם לא הרוב שהצביע עבור המפלגות שהקימו את הממשלה? אני חושב שלא אחטא אם אקבע ש"פרט ליוצאי השומר הצעיר ומצביעי מר"צ, אין ייצוג ממשי בתקשורת הציבורית לציבור הרחב". אבל בניגוד לאברמוביץ', לי אין פינת פרשנות בטלוויזיה. ואילו אלה שתפקידם לפקח על השידורים כדי להבטיח איזון וגיוון - עורכים, מנהלים ונציבי התלונות, פשוט מאפשרים לבעירה הזאת להמשיך להשתולל. גם כאן, כמו בכרמל, אין מספיק כלים, אין חשיבה לטווח ארוך ואין יכולת להתרכז בעיקר: תקשורת הוגנת.

ישראל מידד