מתוך יהודה עציון על אצ"ג

מלכות לעמו, ככתוב במיטב הנבואה / יהודה עציון

יום העצמאות הוא גם יום מלאת שלושים לפטירתו של אורי צבי גרינברג, המשורר שתבע את מילוי חזון תקומת ישראל וטבע את מהותו בעטו הלטושה. עבורו היה זה יום של גדולה והחמצה

יום הכרזת המדינה, ה' באייר בשנת תש"ח, היה ערב שבת. שלושים ושלוש שנים אחר כך, בשנת תשמ"א, הוקדמו חגיגות העצמאות כי יום ה' באייר חל בשבת – ובאותה שבת החזיר אורי-צבי גרינברג את נשמתו לבוראו.

מאז חלפו שלושים שנה.

אין לך דבר סמלי ומרטיט ממותו של האיש הזה דווקא ביום הזה.

כאשר כינס הרצל את הקונגרס הראשון היה אצ"ג תינוק בן שנה – ומאז שדרכה רגלו על אדמת ארץ ישראל (תרפ"ג, 1924), היו חייו ושירתו קודש לתקומת העם בארצו. המילה "עצמאות" לא התאימה לאוצר מושגיו; הוא שר ותבע ולחם למלכות ישראל שנפלה ותקום – וכאשר קמה לבסוף, ניצב המשורר קרוע בין ההישג לבין ההחמצה.

ההישג היה מובן מאליו, אליו התפלל המשורר בשיריו, וכבר בראשית שנת תרצ"ז (1936) הוא חזה כי תקום "יהודה החופשית" וכתב, בחיתום 'ספר הקטרוג והאמונה', את השורות הללו: "וַאֲנִי רוֹאֶה כְּבַר סִיַעת-אֲוִירוֹנַי בְּמָחוֹג / עַל פְּנֵי הַר הַבַּיִת חָגָה בְּיוֹם חַג. / … וְדֶגֶל דָּוִד – בְּמִגְדָּלוֹ שֶׁל דָּוִד". ובכן, כאשר אמנם הוכרזה ריבונות ישראל בארצו, הרי תמו שנות העֱנוּת של גלות אדום ובאה לידה חדשה בהלמות פעמיו של משיח.

ואולם, אצ"ג לא כיבה את ביקורתו לנחת ניחוח הרגע של ההישג הגדול. הוא ידע היטב גם את קטנות נפשם וחזונם הדהוי של מנהיגי המדינה. הוא זיהה את הצרימה, את הזיוף ואת ההחמצה בכך שירושלים והר הבית נותרו ביד "בני עמון" – כך כינה את הממלכה הירדנית – בעוד בני ישראל חוגגים ועולזים בַּשפֵלה. הוא תבע במר נפשו את עלבונה של העיר-האֵם אשר נכרתה מִגוף ומִנפש, הוא זעק כי בגידה היא זו – אך באותה נשימה גם הכריז כי לא נצחי הוא ניצחון הכזב, ועוד יתעשת העם, יקום במלוא קוֹמָה, ושוב תזרח ירושלים כַּשמש בהרים.

יום העצמאות היה אפוא לאצ"ג – וגם לתלמידיו, לוחמי חֵרות ישראל – יום של חשבון נפש. חשבון כל אשר הושג, בטור "הזכות", וחשבון כל אשר עדיין נדרש כי טרם זכינו וטרם עשינו, בטור "החובה", חובת מעשה ההגשמה המונח לפתחנו. וכך שר אצ"ג שירי הודיה ותהילה לָאֵ-ל שהננו בחיריו, הנותן לנו כוח לעשות חַיל – שירי ברכה – ומנגד הציב את התביעה, את הביקורת, נוקבת כמעט כקללה הניתזת אל פניהם של "כופרים ונמושות" מוגֵי הדעת. לא פעם נכרכות יחד ברכה וקללה – החיים והמוות – באותו שיר עצמו, במעברים חדים, כי יודע אצ"ג את בני עמו, ש"הם גדולים, אמונֵי ברקים ורעמים", וגם "הוֹיים [= נהיים] לקטנים, אוהבי ערסולים"…

נביא אפוא עתה שלושה שירים, אשר נוכל לחוש דרכם את געשי נפשו של המשורר עם קום המדינה.

השיר הראשון נכתב כחודשיים וחצי לאחר הכרזת המדינה – 'שיר דם דמע זהב'. כאן אכן זועם המשורר על הבנים העולזים בַּשפֵלה ובוגדים באִמם, אֵם-ערים השבויה בהרים – ואז נהפך הזעם לוודאות כי למחר יתפכחו הבנים הללו כשיכור מִיֵינו, יעלו לירושלים ויעלוהָ על ראש שמחתם, כי תהיה טובה והכרחית להם כאוויר לנשימתם. הנה, קִראו והַסכּיתו:

השיר השני נכתב לאורכן של שלוש שנותיה הראשונות של המדינה – מתש"ט עד תשי"א – ובו מהלל אצ"ג, כפי שיודע רק הוא, על התגשמות תפילת האבות, על "ימי כיבוש קדומים ופני בִּן-נוּן בַּחמה" ו"מפת אברהם נָגוֹלה", הוא מתמוגג מגודלו של הנס – אך דווקא משום כך הוא תובע שנהיה ראויים לאשר ניתן לנו, כי "עכשיו הבחירה בידכם – עשו מעשים למלוא נס!", כי אחרת, אהָה, עוד צפויה מפלה, ושממה, ודממה…

השיר השלישי נכתב שנה בדיוק לאחר קום הכרזת העצמאות, והתאריך החתום – ז' באייר תש"ט – מבהיר, אל נכון, כי זהו מעין 'שיר של חשבון' בהיות המדינה בת שנה. הפעם זהו חשבון צופה פני עתיד תוך ניתוח נפשה של האומה. המשורר קורא כאן את העם למעמד נשגב עלֵי ארץ גדולה, שוב כמעמד הר סינַי, תוך שהוא מחזק עצמו לבל יתייאש מדמות העם הגלויה לָעין… זהו עם של ניגודים, של מהפכים, זה "גזעִי העיקש, הפִּלאי מִגזעים". ועל כן – יש תקווה, והנה ודאית היא כבר מעתה! לכולם יחד אפוא מוכן הכתר ומיועד, כי גם הרעים הם לפתע גבוהים, בן-רגע ייענו לגילוי אֱ-לֹהים, "ארגמן עליהם בעודם בִּבלוֹאים"…

על מצבת קברו של אצ"ג – מלבד הפרטים הנחוצים – חקוקות שתי מילים: "מנוחתו כבוד". הוא קבע בשיריו היכן ייחצב המשכב לגופו: "בהר הזיתים, אל מול פני הר הבית מוקף החומה, / אז ישכב המשורר הכבוי בגופו מִבָּשָׂר / עִם מֵתֵי הדורות לָרָקָב". באותה ודאות גם ידע אצ"ג מה נפשו תחזה, כי "תזכה ותִראה ככל חַי: / את הבית עומד בהוֹדוֹ בכל שיעור קומה. / היא תבוא בין המון חוגגים לָחוג חג האביב. / היא תחזה כל שבעים גָלויות וזֵר אש מסביב. / היא תשמע מְזַמרים – ותְזַמֵּר לֵא-לֹהים: שֶׁהשיב / עם לארצו ומלכות לעמו, כַּכתוב / במיטב הנבואה ובמיטב הפיוט בִּיקַר סֵפֶר. / וגם היא ככל חַי תישא פְּאֵר על קודקוד תחת אֵפֶר".

^