_ _ _
איילון מספר שיום אחד כינס נמיר את הועדה המייעצת, שהיתה מורכבת מאנשי רוח ואמנים והודיע לנוכחים שקיבל לידו מכתב מהמשורר אורי צבי גרינברג. גרינברג התנצל על כך שלמרות שהוא תושב רמת-גן, הוא מרשה לעצמו לחוות את דעתו בענייני תל אביב. כמי שכבר שימש חבר כנסת מטעם "חרות", גרינברג היה מזוהה עם המשפחה הפוליטית האופוזיציונית של הרביזיוניסטים. אף על פי כן, לדעתו היה משקל מיוחד. גרינברג נחרד מהרעיון להקים מול בניין העירייה של העיר העברית הראשונה כיכר דו מפלסית "שימושית", וטען שאכן הגיע הזמן להקים בתל אביב "רחבת כינוסים ענקית, שבה יוכלו המוני העם להתאסף ולהביע את רגשותיהם ביום שמחה או ביום יגון". יסקי, שמתאר את המעמד באופן דרמטי אפילו יותר, טוען שהמכתב הגיע בידי שליח בהול בעיצומו של הדיון. כך או כך, דבריו של מחבר "אימה גדולה וירח" עשו רושם עצום על הנוכחים, שכן גרינברג היה הרבה יותר ממשורר גדול: שירתו המונומנטלית של אורי צבי גרינברג, שירה של דם וחורבן, התכתבה עם נוסחים עבריים עתיקים וקדומים של קינות, פיוטים, תפילות ונבואות זעם ותוכחה ובאה חשבון עם העולם כולו בשם הגורל היהודי האוניברסלי, אותו "השטן-הגורל, הסוחבנו לנצח באש ובדם: משני הנצרות עד שני האישלם".[6] גם לפני השואה, העולם לפי גרינברג לא היה אלא מזימה אנטישמית אחת גדולה, שבה "חצי הירח קורץ אל הצלב בגולגלתא"[7] במעין שותפות לדבר-עבירה זדונית ואיומה. מאז מותו של ביאליק ב- 1934 ועוד יותר מזה, לאחר השואה, אורי צבי גרינברג קנה לו מעמד מוסרי חסר-תקדים בתרבות העברית החדשה. אורי צבי גרינברג לא היה סתם עוד משורר, הוא היה מצפון לאומי, הוא היה נביא.
בהתאם לבקשתו של המשורר, הוחלט לבצע את הכיכר על פי ההצעה הראשונה של יסקי ופובזנר מ- 1952. נחום גוטמן עוד ניסה להציע לקשט את הכיכר במוזאיקה ענקית של סמלי 12 השבטים, כך שתלמידי בתי-הספר, בהתייצבם לכנסים המוניים, יידעו כיצד להתמקם במגרש. לנוסח המאושר של התכנית התווספה בסוף התהליך גם הבריכה של הטאג' מאהאל, שהפכה לשתי בריכות נוי קטנות יותר, האחת לרגלי בניין העירייה והשנייה על הדופן המזרחית של הכיכר.
גם לאחר ההחלטה, יסקי ופובזנר ניסו לעמוד על דעתם ולשדל את הנהלת העירייה לחזור בה, תוך שהם טוענים שהכיכר תעמוד ריקה ברוב ימות השנה, אך ללא הועיל: נמיר החליט על כיכר מונומנטלית וכדי להדגיש את המונומנטליות שלה עוד יותר, הוא החליט לסלק גם את המרכיב השימושי האחרון שהוצע על ידי יסקי ופובזנר, חניון תת-קרקעי מתחת לכיכר. הכיכר יצאה לביצוע ללא ברכת-הדרך של הארכיטקטים והושלמה סמוך למלחמת ששת הימים.
_ _ _
כשקוראים את שיריו של אורי צבי גרינברג מבינים היטב למה הוא מתכוון. וכשמעלים על הדעת את תרגומם החזותי או הארכיטקטוני של הדימויים הללו, ניתן בהחלט להעריך כיצד עשוי היה להיתפש השילוב שבין הצורה של רחבת הכינוסים ובין התכנים של "נאום בן הדם". אפשר רק לנסות ולדמיין מה היה קורה לכיכר מלכי ישראל, לו היתה מתוכננת בידי ארכיטקט עם טמפרמנט גרינברגי שכזה.
אולם יתכן שאף יותר משילוב כזה או אחר של "נושאים, דימויים, רגשות וחזיונות תעתועים" (פרידלנדר), האסתטיקה הפאשיסטית קשורה גם בקיומן של תודעות זמן סותרות. בהקשר זה אפשר לנסות ולדמיין שתי תודעות זמן, האחת "שמאלית" והאחרת "ימנית". תודעת הזמן השמאלית קשורה לזמן יומיומי, כזה של דוד בן-גוריון, שהיה הראשון להבין שבאזור רווי הסטוריה כמזרח-התיכון, היומיום הוא נשק אסטרטגי, ושהקושי הגדול באמת הוא להמציא את הבנאליה, את הנורמליות, כלומר לעצב את ההווה. לעומתה, תודעת הזמן הימנית, נובעת מהזמן ההיסטורי. זהו הזמן האופראי של אורי צבי גרינברג, שמחזוריותו מתרחשת בין האפוקליפסה ותחיית המתים, בין חורבן הבית ושיבת ציון. זהו זמן שלעולם אינו מתרחש עכשיו אלא תמיד שרוי במעין התחבטות ממאירה בין העבר והעתיד, בין הפטליזם של ההיסטוריה לפטליות של הנבואה.
_ _ _
במבט לאחור, לא יהיה זה מוגזם לחלק את האחריות על דמותה כיכר מלכי ישראל בין הארכיטקטים ובין המשורר, אבל בסופו של דבר, זה לא כל-כך משנה: הכיכר הזאת חמקה מכולם. למגינת ליבם של יסקי ושל פובזנר, שבמשך השנים הביעו בכל הזדמנות פומבית את התנערותם מפרויקט הנעורים שלהם, הכיכר יצאה לחלוטין מידיהם, היא למעשה הולאמה. אבל הכיכר הצליחה להתגבר גם על המתכנן השלישי.
במובנים ידועים, נבואתו של אורי צבי גרינברג התגשמה במלואה, במובנים אחרים אף יותר מהמצופה. באופן שאי אפשר שלא להגדיר כ"נבואי", הכיכר הפכה למקום ה"אורי צבי גרינברגי" ביותר שניתן להעלות על הדעת. היא היתה לא רק מקום כינוס עממי ולאומי לימי שמחה ויגון, כלומר למקום שממנו עם משקיף על ההיסטוריה שלו, אלא הפכה בסופו של דבר גם לזירת ההתרחשות הגועשת של ההסטוריה עצמה – של מה שהסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק כינה: l`histoire avec la grande hache[20]. מכיכר מלכי ישראל הוטחו נאומי חרון ותוכחה, נישאו נבואות גאולה וחורבן, נשפכו קללות, נאצות וחרפות, הומטרו גופרית ואש (פשוטו כמשמעו). עם השנים, מעמדה המיתי של הכיכר רק הלך והתעצם - מהפגנות "שלום עכשיו" לפני נסיעתו של בגין לקמפ דייויד, דרך פוליטיקת הכיכרות עם "הקבוצניקים ובריכות השחייה", "הצ'חצ'חים", וה"ארבע מאות האלף", ועד לרצח רבין, הכיכר עברה מהיות מקום ל"קבל עם" למקום "קבל עולם". כשגרינברג ראה בעיני רוחו את כיכר מלכי ישראל, הוא חשב עליה כעל מקום אסיפת עם, כלומר למקום שאליו אדם בא לא כעובר-אורח ואפילו לא כאזרח, אלא כנתין שבא כדי "להיות עם" ו"להרגיש שהוא עם". וכידוע, לא הרי העם היהודי כהרי עמים אחרים, ולא הרי הרגשת העם היהודית כסנטימנטים לאומיים אחרים – ובמיוחד לא כפי שגרינברג ודאי ראה זאת. הוראתה של המילה "עם" בשפה העברית שונה מאוד למשל מהמקבילות בשפות האירופאיות, כיון שהיא אינה מבחינה בין האתני ובין הפוליטי, ואף מקבלת ממד ביולוגי באמצעות האם היהודיה והמילה. הרגשת העם היהודית שונה מסנטימנטים לאומיים אחרים כיוון שהיא מכוונת למובנים הקדומים והשבטיים ביותר של הזהות. כשהיא מוכלת בתוך ההקשר הדתי של היהדות, היא מתגעגעת לרגע של הקולקטיביות הטהורה במעמד המייסד בהר סיני ומשחזרת אותו כמיטב יכולתה בביטויים מביטויים שונים, מקריאת שמע, דרך הפניה לכותל המזרח ועד להתכנסות ברחבת הכותל המערבי. התגבשותה של היהדות כלאומיות על רקע תופעת האנטישמיות, הוסיפה לסנטימנט הקולקטיבי היהודי הזה מימד פטאלי, שגרינברג העצים לממדים אפיים ולפעמים אף מקאבריים: בשירת הלאום של גרינברג, שהיה ממבטאיו העיקריים של הסנטימנט הזה, תחושת הקולקטיב אינה נובעת עוד רק מחוויית ה"קומוניון" של מעמד הר-סיני והמניין, אלא גם מחוויית ה"אקס-קומוניון" של הרדיפות האנטישמיות, הפוגרומים והשואה. אצל גרינברג הלאומי, הכל נצבע באדום ושחור, כל ביטוי של "אני" אינטימי ועצמאי נידון לטבוע בתוך נהרות הדם והפאתוס של ה"אנחנו" הלאומי, וגורלו הפרטי של אדם אינו אלא פועל-יוצא ביולוגי של גורל לאומי ופטליות היסטורית. אפשר רק לנחש של"אנחנו" הזה כיוון גרינברג בבקשו את הכיכר הגדולה, את הנוסח של 1952.
אורי צבי גרינברג לא ממש אהב את תל אביב. הוא לא אהב את הנהנתנות שלה, את הבנאליות והנורמליות שלה, ואת סדר היום שלה, את אותו זמן "שמאלי", יומיומי, שעל פיו תל-אביב ניסתה לכוונן את המדינה. אין פלא שהרעיון להציב בתי קפה בכיכר הגדולה ביותר בארץ החריד אותו: ..."דם יוקד בעיני מדי ערב בערב, / אני מכאן מסתכל לרחובות תל-אביב: / אלפים בחורים ובחורות מזיעים; / הפיות לוקקים גלידה מגביעים; / ים מזה וכפרי ערביאים מסביב. // אם יבוא יום השוד מכפרי הסביבה / ברב חיל ושאגות, / ימצא את העיר ואלפי גבריה: / בלקק גלידה על כל מדרכיה; בזלל ובזמר על רצפות וגגות. // והכל יעשה כבחלום בלהות, / שפותריו ערביאים: באלות וחניתות; / ברובים ופצצות וברב דינמיט - - // ולואי והיתה הנבואה רמאית![21]
עניין "ליקוק הגלידה" של התל אביבי תופש מקום מיוחד בשירתו של גרינברג, במיוחד ב"ספר הקטרוג והאמונה"[22], שם הוא חוזר ועולה פעמים רבות בוריאציות שונות: הנהנתנות, הצרכנות, האוראליות, האינפנטיליות, השכחה העצמית, והאגוצנטריות – כל הערכים הללו, שמתלווים לאקט ליקוק הגלידה, סימלו בעיני גרינברג את כל השנוא בתל אביב, את ההפקרות התל-אביבית בהתגלמותה.[23]
כנביא זעם, גרינברג לא הסתיר את העדפתו לירושלים: "...אי אי, מה יפית הקדושה בערים, זקנה! / מה עלית בגבורה מבתך הצעירה: תל-אביב!... / בתך לא על סלע ילדת וסביבה אין חומה. / אין כתל מערב בה, כי כתל מזרח לא היה בה!" [24]
בירושלים, שהיתה עבור גרינברג "תפילין של ראש"[25], לכותל המערבי היה מקום מיוחד בתפישתו את מושג העם, או כפי שהוא כינה אותה "עממיות": "זהו שער השמים בחזון העם והכותל האחרון המוצק לא רק לבית אלוהים השרוף אלא גם למלכות העברים החרבה. דתיות ביסוד ההוד שבה, אשר היתה בהתגבשותה לעממיות מקודשת שטופה בדם ובדמע ובזעקת הדורות."[26] הכותל המערבי גילם את עצם תפישתו של גרינברג את ה"עממיות" היהודית כסינתזה בין "בית האלוהים" ובין "מלכות העברים" ומכאן גם מה שהתחייב מזה: "שחרור הכותל בכל רוחבו, בשורת הנדבכים הנתונה לעינינו בשביה לא בין בתי הקודש של מי שהוא אלא בין בתי מחראות של ערביים פרטיים"[27].
דומה שהיעדרו של הכתל המערבי בתל אביב אכן הטריד מאוד את גרינברג, שחזר על אותו דימוי בדיוק בשיר אחר:
"...טוב להם כי יש עיר כתל-אביב
וכחיפה, שגם בה אין כתל-מערבי;
כאן הכל כפי שהם שרים בשיר:
'לא-אל-לא-מלך-לא-גבור...' אף לא נביא!"[28]
אבל באופן מעט מוזר, מלבד הריקנות, הדבר היחיד בכיכר שעשוי להזכיר במשהו קומפוזיציה ארכיטקטונית הוא היחס בין המשטח האופקי של הכיכר ובין המשטח האנכי של חזית בניין העירייה. יחס זה מכתיב לכיכר כיווניות ברורה מאוד ומשחזר את העמידה של קהל המאמינים אל מול כתל המזרח או כותל המערב: בסופו של דבר, למרות ש"כתל מזרח לא היה בה", תל-אביב קיבלה את הכותל שלה ודווקא מידיו של אורי צבי גרינברג. גם בימי שמחה וגם בימי יגון, העיניים בכיכר בוהות תמיד אל אותה חזית מהוהה של בניין עיריית תל-אביב, כאילו שהיתה הכותל המערבי לפחות.
_ _ _
