רשימתנו "על הידועים ועל האנונימים" במגזין מראה

על הידועים ועל האנונימים

אלי פולק וישראל מידד

השבוע האחרון של דצמבר הוא בדרך כלל נטול אירועים חדשותיים. לתקשורת קשה לשכנע אותנו שמשהו מעניין שלא ניתן להחמיצו באמת קורה. אבל בשבוע האחרון לתקשורת הישראלית היה סקופ ענקי. כמה אנשים קיצוניים, לבושים בבגדים חרדיים, העסיקו את התקשורת שהתחרתה מי הוא "משמיץ החרדים הכי גדול".

מה באמת קרה? פסיכופת ירק על ילדה. כן, הוא היה לבוש כיהודי חרדי, אם כי מעשיו היו רחוקים מהתנהגות חרדית. אהה, וכמה בריונים ושוטר טיפש ניסו להזיז אשה ממושבה בחלקו הקדמי של אוטובוס באשדוד. הבריונים מנעו מהאוטובוס לנסוע, הנהג הזעיק את המשטרה, וקצין המשטרה, במקום להגן על האשה, עשה את מה שלימדו אותו לעשות (בעיקר התקשורת שלנו): התייחס לדברי הבריונים כאל תורה מסיני וניסה לשכנע את טניה רוזנבליט לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. היא סירבה, כמה מהבריונים נשארו מחוץ לאוטובוס, שאר הנוסעים נכנסו אליו כרגיל וגב' רוזנבליט נשארה לשבת בכסאה בקדמת האוטובוס. שוב, הבריונים היו לבושים כחרדים.

הפעילות נמשכה. היו הפגנות והפגנות נגד, שחלקן אף הפכו אלימות. מפגינים בבגדי חרדים קראו לעבר השוטרים קריאות כגון "נאצים", יידו אבנים ופסולת אחרת, וכמה אנשי תקשורת נפצעו באורח קל. ממש סדום ועמורה חלק ב'. הנשיא וראש הממשלה הודיעו & 8 203;​כי אפליה מגדרית היא בלתי נסבלת, פוליטיקאיות התקבצו יחד כדי להגן על בנות מינן (וגם לתקוף זו את זו), והתקשורת המשיכה להחזיק בפצצה.

תנועה המכנה עצמה "ישראל חופשית", יחד עם מספר ארגונים לא ממשלתיים אחרים, ארגנו הפגנה נגד אפליה מגדרית בבית שמש. הודיעו כי יהיו במקום מאות שוטרים כדי למנוע צרות. כלי התקשורת יחצנו את ההפגנה. ככל שהפגנה תהיה גדולה יותר – כך גובר הסיכוי ל"אקשן", והתקשורת תוכל להמשיך עם מסיבת שנאת החרדים שלה.

למרבה הצער האירוע היה שקט למדי. האם זה כל מה שקרה במהלך השבוע האחרון? קחו כמה אירועים אחרים, בוודאי לא מסוכנים או חשובים לחברה שלנו. כמה רקטות נורו בדרום, בסדר. זה כבר עניין שבשגרה, כולנו יודעים על זה, לא צריך להתרגש. נורתה אש על נוסע יהודי ביהודה ושומרון. שוב, למי אכפת. היעד היה מתנחל, לא אזרח מן השורה מאזור תל-אביב. ח"כ בקדימה היה היעד של בקבוק תבערה ביו"ש. הוא קיבל את שני רגעי התהילה שלו בחדשות, אין צורך "לטחון" עוד את הנושא.

הרשות השנייה מסתפקת בהעלאת נשים לשידור שעה בשבוע

כולנו יודעים שיש כאן מוסר כפול. התקשורת מסמנת קהילות מסוימות, בעוד שבו בזמן, בשמו של הקוד הלא כתוב של התקינות הפוליטית, היא לא תעז להזכיר אחרות. המגזר הערבי אחראי לכמות כמעט כפולה של הרוגים בתאונות דרכים מחלקו באוכלוסייה. בשבוע שעבר נהרגו שבעה אנשים בדרכים. האם אמרו בתקשורת כמה מהם באו מהמגזר הערבי?

הנהיגה חסרת הזהירות והפרועה במגזר הערבי הורגת אותם והורגת אחרים. אבל זה לא נושא לדיון, לאף אחד אסור להזכיר את העניין. אין ספק שזה מעניין פחות מהקהילה החרדית וגם פחות מאיים (אלא אם כן, חס וחלילה, האדם הופך להיות מעורב אישית בטרגדיה הזאת).

"כבוד המשפחה" הוא עוד בעייה במגזר הערבי שיש לה השלכות חמורות. רק בשבוע האחרון, אישה בת 45 תושבת שכונת שייח' רדואן בעזה נהרגה על ידי חניקה. דובר המשטרה הערבית דיווח כי המבצע היה אחיינה של הנרצחת, שהודה שהרג אותה על מנת לשמור על "כבוד המשפחה".

ניתן היה לחשוב שנשים רבות במגזר הערבי יהיו מעוניינות שמידע זה ייכנס לסדר היום הציבורי באמצעות התקשורת, זאת כדי למנוע מהן להפוך לקורבנות בעצמן. אך התקשורת שלנו משום מה חושבת אחרת.

נושא האלימות השכיחה כלפי נשים מן הקהילה האתיופית היהודית, לא נכלל משום מה "בשבוע ההגנה על הנשים". זה נחשב גזעני לציין כי לקהילה זאת, שעורה כהה, יש כמה בעיות רציניות שפתרונן תלוי במידה רבה בנכונות החברה שלנו להתמודד עמן פנים אל פנים באופן בונה.

האם ציינו כבר את המתנחלים?

אין שמץ של ספק שכל פעולות "תג מחיר" הם אחריותם של רבני המתנחלים והחוצפה המתמשכת של ישיבתם "בשטחים הכבושים". העובדה שכמה חיילים ציוניים-דתיים טועים סירבו להשתתף באירוע שבו שרו נשים, הייתה מתנת אל לתקשורת הרעבה לסיפורים. עד היום הנושא לא דעך. זאת בניגוד לסיפורה של ענת קם ולכך של"עיתונאי" אורי בלאו מ"הארץ" הותר להמשיך לפרסם סקופים "חושפי עובדות".

לפני כמה חודשים, עורר הארגון "זכות הציבור לדעת" תשומת לב ציבורית לכך שתחנת הרדיו "קול ברמה"המזוהה עם ש"ס אינה מאפשרת לנשים לדבר בשידור. בשבוע האחרון התכנסה ועדת הרדיו של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו לאשר את לוח המשדרים, ובכלל זה חייבה את התחנה לאפשר לנשים לעלות לשידור ולהשמיע את קולן...אחת לשבוע במשך שעה. אם זה ממש הכרחי, ניתן יהיה לראיין נשים גם מחוץ למשבצת זו.

ד"ר דליה זליקוביץ, חברת הרשות השנייה, הפגינה נגד החלטה זו בכך שהגיעה לפגישה מכוסה ברעלה, אך ללא הועיל. הנה יש ממסד ממשלתי המחזק אפליה בוטה נגד נשים, אולם התקשורת ברובה שותקת. אפילו הפוליטיקאיות לא העזו להתייחס לנושא. האם באמת יש הבדל בין לא לאפשר לנשים לשבת בקדמת האוטובוס, לבין לא לאפשר להן לדבר בתחנת רדיו? אולי דווקא יש: גם הסהרורים נותנים לנשים לשבת בחלק האחורי של האוטובוס אם ישנו מקום פנוי.

החברה הישראלית אינה מושלמת. היא מורכבת ממגזרים מגוונים, ערבים, דרוזים, תל-אביבים, דתיים-ציוניים, רפורמים ,מתנחלים, קיבוצניקים וכולי, כל מגזר ובעיותיו. תפקידה של התקשורת היא לחשוף אותן. אין כל רע בעצם זיהוים של חרדים בהקשר בעייתי, אך רק אם זה נעשה ללא זדון ותוך התייחסות שווה לבעיותיהם של כל המגזרים.

אפליה מגדרית, בין אצל חרדים, תל-אביבים או אצל כל קהילה אחרת, היא נושא רציני הראוי לחשיפה ולטיפול. אך הטלת כל נטל האחריות על קהילה אחת לא באמת נועדה לברר את הבעייה ולפתור אותה, אלא אך ורק לתייג שעיר לעזאזל כדי לזכות באמצעותו בקלפי.

 

* המאמר במקור פורסם באנגלית בג'רוזלם פוסט תחת הכותרת “Media Comment: The named and the nameless"

^