מכתבי במוסף "ספרים" של הארץ

היסטוריה רשמית למחצה

בתגובה לרשימתו של תום שגב על הספר "מדינת ישראל: העשור הראשון" ("הארץ, ספרים", 5.8).

אוי לו למנחם בגין ואוי להם לחיילי הארגון הצבאי הלאומי (על הלח"י אני בכלל לא רוצה להרהר) אם תום שגב מרגיש מחויב מספיק לכתוב ביטויים של הגנה על שמם הטוב כפי שעשה בביקורת המהנה שלו על הספר. ואבקש להוסיף שתי הערות בעקבות דבריו.

ראשית, אם הספר הוא תוצר של תפישת "ההיסטוריה הרשמית או, לפחות הרשמית למחצה", אולי זה טיעון צודק. אבל בוודאי הוא תוצר של "מחנה השמאל" - או של מפא"י/הסתדרות או של הפלמ"ח ובזה הצטיין העשור הראשון למדינת ישראל: הדומיננטיות של הסוציאליזם בכל תחומי החיים של המדינה ועוד, אליבא דשגב, מוכיח גם יכולת לקום לתחייה. אמנם, שגב בוודאי יתאר את המחנה הזה כ"שמאל ישן", אבל אין זה משנה באופן עקרוני. לקרוא למעלה מ-700 עמודים כדי להחליט אחרת הוא אתגר קשה.

ושנית, אם כולם (שגב אינו מפרט את כל השמות), נמנו על הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, עולות מחשבות על טיב וטעם הידע וההכוונה הפדגוגית שהסטודנטים של אותו מוסד זכו להם ממורים ומרצים כגון אלה שתרמו לספר הנדון.

ומחשבות אלה שלי מוליכות למסקנות בקשר לתופעה של פוסט-ציונות מצד אחד ומאידך גיסא חוסר עומק ורוחב לגבי ידיעות על תולדות שיבת עם ישראל לארצו והבנתן והיכולת להתמודד עם טענות עוינות, מעבר לגבול ובתוך המחנה.

ישראל מידד

שילה