הטור שלי ב מיקרוסקופ בגליון #355 של "בשבע" 13.8.09

היכן הילדים/ ישראל מידד

אחד הביטויים הקשים ביותר שהוטחו בצבור הלאומי-אמוני, משני צדי הקו הירוק, ואין זה משנה אם הם דתיים או פחות שומרי מסורת, היה "רוקדים על הדם". הביטוי לא היה רק ציטטה מפיהם של פוליטיקאים ושל מתלהמים פעילי השמאל, אלא הופיע במאמרי מערכת ובטורים של אנשי תקשורת מקצועיים. דימוי תקשורתי קשה אחר שהודבק למחננו היה: "אבל מדוע אתם מסכנים את הילדים?"

לא חשבתי להגיב על המהומה סביב התנהגותה של התקשורת בשבוע שעבר לאחר רציחתם של השניים ששייכו את עצמם לקהילת הגאים (אם כי אינני בטוח עד היום אם הנערה שנהרגה אכן השתייכה). אבל בכל זאת, אני מבקש לציין שלושה דברים בעקבות האירוע הפלילי. הראשון, העמדת עורך החדשות של הערוץ הראשון אל עמוד הקלון על שלא דיווח על האירוע באותו לילה במהדורת החדשות המסכמת. עשו לו בית דין שדה, הפעילו עליו לחץ בלתי-מתון. השתמשו בכוחם התרבותי, בתפישה העצמית האליטיסטית שלהם ובהתנשאותם כי רבה.

דבר שני, מתוך השידור הישיר של העצרת בכיכר רבין במוצ"ש האחרון, נודע לי שראש הממשלה העניק מעמד של 'נפגעי פעולות איבה' לקורבנות ההתקפה במועדון ברחוב נחמני. לתומי חשבתי שאנשי תרבות נאורה הם גם אנשים שקולים והגיוניים, ויודעים שקיימת אפשרות, כל עוד לא נתפס האשם, שהחשוד הוא אולי לא מי שאנחנו חושבים. איך נרמסות נורמות משפטיות ומנהלתיות כל כך מהר? ודבר שלישי, כל השבוע שמעתי את מנהלי המועדון וראשי קהילת הגאים מדברים על הטראומה שעברו "הילדים" במועדון, ומה יהיה עם הילדים האחרים אשר זקוקים למועדון בהמשך. ואני שואל: אם הם "ילדים", מעבר לסוגיה האם הכל חוקי במה שנעשה במועדון הזה בהתחשב בגילאים של הבאים אליו - האם האחראים לא נתנו את דעתם ל"ילדים" שלהם? לא רק להשלכות של השנאה והרדיפה שפתאום הם גילו, אלא גם לגבי נפשות אותם בני ובנות נוער צעירים, ואולי יש מקום לטיפול אחר ולהתייחסות אחרת? אין במצב הקיים שום סכנה, לא פיסית, לא נפשית ולא בריאותית? אין לשאול שאלות כגון אלה?

תחקיר עיתונאי בנושא לא היה מזיק.