שני מכתבי תגובה במוסף תרבות וספרות של "הארץ" בעניין הר-הבית

על היחס לאלאקצא

בביקורתו הנוקבת והנכוחה על הספר "הכותל המערבי: הלכות ומנהגים" ("תרבות וספרות", 7.8) [*] מציין ב"ז קדר כי מחברי הספר ממליצים לומר בעת ראיית המבנים המוסלמים שעל הר הבית את הפסוק ממשלי, שגלוי לכל כי הוא בגדר תפילה לעקירתם: "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה".

כחיזוק להסתייגותו החריפה של קדר מהמלצה זו ראוי לציין כי יש במקורות גם גישה מתונה ומקבלת הרבה יותר אל מבנים אלו. בספרו של ישעיהו ליבוביץ', "שיחות על פרשת השבוע" (עמ' 948-950) מובא דיון ממדרש "פתרון תורה" (מדרש שהתפתח כנראה תחת שלטון האיסלאם בתקופת הגאונים) על הפסוק "ולבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו" (דברים לג, יב). בעל המדרש מנסה לפשר בין הפרשנות המסורתית לפסוק הרואה בו הבטחה לקיומו הנצחי של המקדש בנחלת שבט בנימין, לבין המציאות של שלטון האיסלאם במקום. המדרש קובע לכן כי יש חיוב רב בכך שהמקום נשלט על מי שאינם עובדי עבודה זרה, ולכן הפסוק אכן מתקיים גם כיום. ובלשון המדרש: "נבדל (=ההר) מהיות בית עבודה זרה... שגם היום אותם אנשים שהבית בידם עשו אותו בית עבודה ומובחר ומעולה ומכובד, ואותה עבודה שהם עובדים היא לאל אחד שברא שמים וארץ".

כידוע גורסים חז"ל כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. דומה שאימוץ השקפת המדרש והעדפתו על השימוש בפסוק ממשלי יתרמו לכך.

ישראל שרנצל

הר הבית קדוש יותר ליהודים

מאמרו של ב"ז קדר, "איך לא רעדו ידיהם של שני הרבנים בהניפם דגל שחור שכזה?" ("תרבות וספרות", 7.8), חוטא באותו הפסול שבו פסל את הרבנים רבינוביץ' ובורנשטיין: קדר מראה במאמר שהרבנים אינם שולטים במחקר ההיסטורי, תחום התמחותו של קדר, אך באותו אופן גם קדר לא ממש שולט בתחום הרלוונטי להם - תחום ההלכה. ועל אף זאת, נזף בהם קדר על שהציגו עמדה הלכתית לגבי היחס לכניסת גויים להר הבית.

הנזיפה הזאת לא היתה מקוממת אלמלא היא מבטאת איזו גישה רחבה יותר ביחס ליהדות ולמקום הקדוש לה מכל - הר הבית. בעיני קדר, העובדה שהר הבית קדוש ליהדות איננה רלוונטית. נראה שקדר אפילו אינו קולט, שבעיני היהדות, ההר המשיך להיות קדוש למרות שיממונו, כמו שאומרת המשנה במסכת מגילה: "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא) - בקדושתן הן עומדין, אף כשהן שוממין" (פרק ג משנה ד), שממנה מצטט הרמב"ם את פסקו על קדושת הר הבית בזמן הזה: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים, שקדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא... לפי שקדושת המקדש וירושלים - מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה. והרי הוא אומר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הן עומדים" (משנה תורה הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טו).

ומכיוון שכניסת גויים לבית המקדש אסורה מדין מורא מקדש, כפי שבירר הרב גורן בעיונו, גם בימינו שאין בית מקדש על תיקונו, מתבקש שהגויים יכבדו את המקום ואת היהדות ויימנעו מכניסה אליו (ראה ספרו של הרב גורן, "הר הבית", עמ' 398, ומאמרו של הרב בקשי דורון "עידוד תיירות דתית של מוסלמים בארץ", תחומין יד עמ' 11).

בהתעלמות הזאת מקדושתו של ההר ליהודים יש מגמה: לנכר את הזהות הדתית יהודית מן ההר. ועם זאת ראוי לזכור שההר קדוש ליהודים כמו, ואף יותר, מקדושתו לדת המוסלמית.

יעקב דוד פישר

=====================

[*]

איך לא רעדו ידיהם של שני הרבנים בהניפם דגל שחור שכזה?

הכותל המערבי: הלכות ומנהגים, נלקט ונערך בעזרת ה' יתברך ע"י הרב שמואל רבינוביץ והרב ישראל יוסף ברונשטיין, הוצאת הקרן למורשת הכותל המערבי, ירושלים, תשס"ט, 531 עמודים

האם מותר לקנות ענבים וזיתים הגדלים על הר הבית כיום? האם מי שמוכרח לעלות להר מסיבות ביטחוניות, ייכנס בנעליו, או שרגליו תהיינה בגרביים (או נעליים ללא עור)? האם אדם הרואה את מקום המקדש ממרחק רב באמצעות משקפת חייב לקרוע את בגדו? האם אדם שגר בירושלים ועברו שלושים יום מאז ראה את מקום המקדש, יקרע בגדו כשהוא חוזר ורואה אותו? מה ההבדל בין קריעה אשכנזית לספרדית? האם מותר לעבור בשבת דרך גלאי המתכות שבכניסה לרחבת הכותל? האם מותר לבוא אל הכותל עם נשק? האם מותר לגעת באבני הכותל מבלי לטבול במקווה תחילה? האם מי שמועסקים בהוצאת הפתקים שנתחבו בין אבנים אלה חייבים טבילה? האם יש לשרוף את הפתקים או לגונזם?

התשובות על שאלות אלו, ועל מאות נוספות, מוצגות בספר ההלכתי-האלבומי שלפנינו, המשופע במאות איורי צבע. שני הרבנים שחיברוהו הם שמואל רבינוביץ, הנושא בתואר "רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים", וישראל יוסף ברונשטיין. תשובותיהם מפתיעות לעתים, לרוב מנומקות בהרחבה, לא-פעם נמנעות מהכרעה חד-משמעית. אין ספק שהספר עונה על צרכיו של ציבור גדול הרגיל לנהל את חייו על פי פסיקות מדוקדקות ושחסר עד כה קובץ מקיף שיאיר את עיניו בענייני הכותל והר הבית.

הספר מכוון כנראה לטעמו של הציבור החרדי. תמונות תקריב של נשים נעדרות ממנו כליל. תצלומי רבנים, אדמו"רים, בחורי ישיבה ושומרי מצוות מן השורה, המתפללים בדרך לכותל או לידו בתקופות שונות, מצויים בו לרוב, אך לשווא נחפש את תצלומו הנודע של דוד רובינגר, המראה צנחנים מכובשי הכותל עומדים נרגשים למרגלותיו. מותר להניח שראשו הגלוי של אחד מהם הביא לפסילת התמונה, שהרי תצלומו של הנס חיים פין, שבו חייל חובש כיפה מנתץ בגרזנו את השלט "טריק אל-בוראק", שהיה קבוע על אבני הכותל בימי השלטון הירדני, זכה להיכלל בהבלטה.

בדומה לכך, לא נמצא בספר אפילו תצלום אחד של טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, או טקס השבעת טירונים; מופיע בו, לעומת זאת, תצלום של חיילים יהודים בצבא האוסטרו-הונגרי שבאו לכותל ב-1915. האירוע הציבורי האחד ברחבת הכותל העליונה שמתועד בספר הוא דתי: טקס בר-מצווה לאלף ילדי עולים שהתקיים במאי 1995 וצולם מן האוויר על ידי משה מילנר. במקום אחר קובעים הרבנים שאסור לטוס מעל מקום המקדש "אפילו בטיסה מהירה ובגובה רב, מפני שקדושת העזרה חלה גם על האוויר שמעליה עד הרקיע". איסור הטיסה מעל הר הבית נקבע על ידי הרב עובדיה יוסף כבר בג' סיון תשכ"ז, כלומר ב-11 ביוני 1967, ארבעה ימים בלבד אחרי כיבוש העיר העתיקה (ספר שאלות ותשובות "יביע אומר" ס"ט, חלק חמישי, ירושלים תשכ"ט, יורה דעה, סימן כו).

מפתיעה מידת הבערות ששני הרבנים מפגינים בכמה עניינים מרכזיים. הם כותבים שנבוכדנאצר החריב את בית המקדש הראשון בשנת ג' אלפים של"ח (422 לפני הספירה), ואכן תאריך זה מופיע בכרונולוגיה היהודית המסורתית. ואולם, כל מי שקרוב לחקר המזרח הקדמון ולו במעט, יודע שזה תיארוך בלתי אפשרי, ושהתאריך הנכון הוא 586 לפני הספירה (מעניין שחורבן הבית השני "בידי טיטוס הרשע מרומי" מתוארך אצל שני הרבנים לשנת 70 לספירת הנוצרים, ולא לשנת 68, כמקובל בכרונולוגיה היהודית).

מתברר שהם גם אינם יודעים מה היחס בין ספר יוסיפון לכתבי יוסף בן מתתיהו, שכן הם סבורים שיוסיפון הוא שכתב את ספר "קדמוניות היהודים" (עמ' שלב, הערה ד), ואילו ב"ביבליוגרפיה" הם מציינים: "יוסיפון, כתבי יוסף בן מתתיהו", כאילו ספר יוסיפון זהה לחיבוריו של בן מתתיהו. אילו טרחו אך מעט, היו לומדים שיוסף בן-מתתיהו חי במאה הראשונה, ואילו מחברו האלמוני של ספר יוסיפון חי בדרום איטליה במאה העשירית, כפי שהראה דוד פלוסר לפני שלושים שנה.

יש בספרם גם חידוש גדול על התקופה הצלבנית: כמאה שנה אחרי ימיו של הגאון שלמה בן יהודה כתבו ראשי עדת ירושלים אל הגולה איגרת, שבה בישרו שבחודש תשרי נוהגים יהודים להתקבץ בעיר כדי לסובב על שעריה ולהתפלל (עמ' שצו). שלמה בן יהודה שימש גאון בשנים 1025-1051; מאה שנה אחר כך מצויים אנו בירושלים הצלבנית של הרבע השני של המאה ה-12. עד כה ידענו שיהודים לא הורשו להתגורר בעיר בתקופה הזאת, והנה קובעים הרבנים שהיתה גם היתה אז עדה יהודית בירושלים, ולה מנהיגים! למרבה הצער, אין הם מגלים לנו היכן גילו ידיעה מרעישה זאת, שכן היא מוצגת ללא הפניה כלשהי. ואולם, ידידי אלחנן ריינר זיהה אותה למעני בתוך תעודה מס' 420 בכרך ג' של "ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה" למשה גיל (הוא גם העמידני על כך ששני הרבנים בחרו לדלג על דברים בטקסט זה המציגים את מלכות ישמעאל באור חיובי). דא עקא, שתעודה זו אינה מן התקופה הצלבנית כלל - משה גיל, ויעקב מאן לפניו, תיארכו אותה ל-1057 לספירה.

שני הרבנים מצטטים בהרחבה את דבריו של המקובל רבי יצחק ב"ר יוסף חילו על גילוי הכותל המערבי, המופיעים בחיבורו "שבילי דירושלים". אבל החיבור הזה, שמיוחס למאה ה-14, נחשב לזיוף שאליקים כרמולי פירסמו ב-1847. גרשם שלום ומיכאל איש-שלום קבעו זאת לפני למעלה משבעים שנה במאמרים שהופיעו בביטאונים עבריים מרכזיים, יהושע פראוור הוסיף על טיעוניהם במאמר שפירסם לפני כעשרים שנה בגרמנית, והדברים ידועים לכל העוסק בנושא. לפני כשנה פירסם מיכאל ארליך מאמר המבקש לשכנע שרוב הידיעות הגיאוגרפיות-היסטוריות ב"שבילי דירושלים" הן בכל זאת אותנטיות, אף כי החיבור גם כולל קביעות רבות שהן יצירי דמיונו של כרמולי.

ברם נראה שהשמועה על כל אלה לא הגיעה לשני הרבנים, שה"ביבליוגרפיה" שלהם כוללת למעלה מ-400 פריטים תורניים אבל רק כחצי תריסר חיבורים מחקריים וכעין-מחקריים, כולם בעברית. ככל הנראה שני הרבנים גם אינם מבינים שהקטע הארוך שהם מביאים מ"שבילי דירושלים" לקוח מתרגום עברי מ-1919 של הטקסט הצרפתי שכרמולי פירסם ב-1847; בכל מקרה, אין הם מעירים על כך. והרי הצגת תרגום בן פחות ממאה שנה כאילו היה מקור עברי מימי הביניים, יש בה הטעיה של ממש.

אנו עדים אפוא פעם אחר פעם לתוצאותיה העגומות של הסתגרות תרבותית, שלשיטת ר' שמשון רפאל הירש, מנהיג הניאו-אורתודוקסיה הגרמנית, היא בבחינת "תורה בלי דרך ארץ". אכן, כשאופקיו האינטלקטואליים של אדם משתרעים בעיקר בין יריעות אוהלה של תורה, אין זה מפליא שהממית עצמו באותו אוהל עשוי גם להמית את הסיכוי כי יכיר ויבין דברים לאשורם.

לצד הבערות נמצא גם יותר מקורט התחסדות. הנה כך מתארים שני הרבנים, בלשון עילגת למדי, כיצד נוצרה רחבת הכותל העכשווית: "בשנת תשכ"ז מיד לאחר המלחמה, נטשו רבים מבעלי הבתים בשכונת המוגרבים את בתיהם הרעועים, ומשום כך נתאפשר להרוס כליל את שכונת המוגרבים ולהרחיב בכך את רחבת הכותל ואכן ביום ד' בסיון תשכ"ז נהרסה שכונת המוגרבים והורחבה רחבת הכותל המערבי". גם קורא תמים יבחין שהרבנים בחרו להציג סיפור חלקי.

קנאותם של המחברים באה לידי ביטוי בדיון על חובת ההשתחוויה של מי שרואה את בית המקדש בחורבנו. האם מי שרואה תוך כדי כך את כיפת המסגד לא ישתחווה, פן ייראה חלילה משתחווה לשיקוץ, או שמא ישתחווה, שהרי אין המוסלמים עובדי עבודה זרה? רבותינו מביאים את הדעות המנוגדות בעניין זה, ומכריעים לחומרה: "אמנם אם הוא במקום שרואה את כיפת המסגד, מוטב שלא ישתחווה". והם מוסיפים מיד: "וטוב שיאמר שרואה את המסגד: 'בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה'". היות ו"יסח" משמעו "יעקור, יהרוס", אנו למדים ששני הרבנים רומזים לקוראיהם כי יבקשו שאלוהים יחריב את כיפת הסלע. הם מסתמכים כנראה על ר' רחמים נסים יצחק פאלאג'י, איש איזמיר, שבספרו "יפה ללב" מ-1884 אכן המליץ לומר פסוק זה מספר משלי (טו, כה) כאשר רואים את מקום המקדש, ובניגוד לשני רבותינו אף לא היסס לפרש שמשמעות הפסוק היא: "שיעקור הקדוש ברוך הוא הבניין שבנו שם" (ספר "יפה ללב", ח"ה, סימן תקס"א, א). אבל האם המלצתו של הרב פאלאג'י אמורה לשמש נר לרגלינו היום? איך לא רעדו ידיהם של שני הרבנים (שלפחות אחד מהם הוא עובד ציבור) בהניפם דגל שחור שכזה?

אך זה לא הכל. שני הרבנים, הפוסקים שאסור ליהודים להיכנס להר הבית בזמן הזה, קובעים נחרצות שגם על הגויים אסורה הכניסה לשם, ממש כמו בזמן שבית המקדש היה קיים. לפיכך אנו "מחויבים לעכב כניסתם לשם, אם הדבר באפשרותנו ובכוחנו". חד וחלק: אילו היה הדבר בידנו, היה עלינו למנוע כניסתם של מוסלמים (ולא-יהודים אחרים) להר הבית. אלא שכוחנו אינו מספיק, וקיים גם "חשש איבה מאומות העולם". ברם, שני הרבנים מאתרים בכל זאת דרך פעולה בכיוון הראוי, ומנחים סוכני נסיעות יהודים כי ימנעו מלעודד תיירים מוסלמים לבוא ארצה, "כיוון שבוודאי עיקר חפצם יהיה לעלות ולבוא להר הבית". שני הרבנים מפליגים בשבחה של ראיית מקום המקדש, ש"מקנה לאדם שלימות רוחנית". דומני שבמקרה שלהם לא נסתייע הדבר.