הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 502 מיום 17.7.2012

הכוח לשאול

ביום ראשון השבוע טיפלה גאולה אבן במצית-את-עצמו משה סילמן. קודם ראיינה בתוכניתה 'המוסף' את סתיו שפיר, אחר כך את ח"כ שאמה הכהן, את פרופ' תמר הרמן ולבסוף רופא מומחה בכוויות. בימים אלה אני מנהל ויכוח עם הממונה החדש על קבילות הציבור, דדי מרקוביץ', שבא במקומו של אלישע שפיגלמן אשר סיים את תפקידו. לתלונתי על כך שגאולה אבן בעצם מביעה את דעתה בפתיח של כל תוכנית, ובמיוחד בשאלות ששאלה את עופר עיני שלא הגיע לאולפן ולא זכה כלל להשיב עליהן, השיב לי מר מרקוביץ' שקודמו בתפקיד הבחין בין יומן אקטואליה או משדר חדשות לתוכנית 'אקטואליה מזווית אישית', אשר בה למנחה "יש משקל בהגשה, בעיצוב ועריכת האייטמים בתוכנית. בתוכניות 'מזווית אישית' יש חובה לתת ביטוי למגוון דעות. הפתיח בתוכנית המוגש על ידי אבן בעצמה הוא "בגדר דעתה האישית ומופרד בפתיח מוזיקלי מהחלק העיקרי של המשדר. כך שדבריה על ועד הרכבת ועופר עיני היו ברורים – זו דעתה". הבנתם?

נחזור לאבן: השאלה הראשונה שהופנתה אל פעילת המחאה החברתית סתיו שפיר מפיה של אבן היתה: "האם את רואה בראש הממשלה ובשר האוצר אשמים במה שסילמן עשה לעצמו?" אני, למשל, יכולתי לחשוב על ניסוח שונה במקצת: אולי את וחברייך אשמים במה שמר סילמן עשה לעצמו, בכך שהתססתם את פשוטי העם לחשוב שיש באמת פתרון קל לבעיות המשק? בראיון עם פרופ' הרמן (שאגב, היה דומה לסמינר קצר באיך לנהל מאבק אזרחי נגד הממשלה), הסבירה הרמן כי שלא כמו שארצות אחרות, שם יש שלטון דיקטטורי, בישראל הדמוקרטית מסובך יותר לנהל מאבק חברתי. על כך תמהה אבן במילים אלה ממש: "אין שלטון דיקטטורי בישראל?"

להבנתי, עובד רשות השידור, אשר עליו חלים כללים ברורים של מניעת השמעת קול, של חיוב בשמירה על איזון וגיוון, חייב להיות הוגן. אין מקום ל'מאמר מערכת' ברשות השידור ואין מקום לקריצות כלפי הציבור דרך השאלות הלא-נייטרליות. פרשנים המוזמנים ליטול חלק בדיונים בצורה מאוזנת הם שמביעים את דעתם בלבד. למרקוביץ' תהיה עבודה לא פשוטה.

ישראל מידד

^