הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 497 מיום 14.6.2012

גשר קצר מאוד 

באתר 'הגדה השמאלית' טוענים דורית ודניאל ארגו שהמצעד שנערך בתל אביב במוצאי שבת תחת הכותרת "אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש", לא היה בדיוק סיפור הצלחה. השניים התלוננו על "פער בלתי ניתן לגישור בין המטרות של החברה הישראלית... לבין המטרות של הפלסטינים". 

מצד אחד, אני מעודד מכך שביטחונם האידיאולוגי מעורער ושהם חוששים. הם אפילו מעידים על תחושה ש"מחנה השמאל בישראל נמצא בשפל חסר תקדים. כוחות פשיסטיים מאיימים עליו באופן מוחשי, ויוקרתו הציבורית אבדה". אך מאידך, בכל הקשור לגישור בין המחנה הסהרורי של השמאל הקיצוני לבין המרכז הציבורי הישראלי, אני מרשה לעצמי להודות שאני הוא זה שחושש. ה'גישור' הוא תוצאה של הפעילות התקשורתית המתווכת בין האירועים, האמיתיים ומפוברקים, לבין הציבור. ואם עדיין רוב אנשי התקשורת, מהכתב בשטח, דרך עורך באולפן ומנהל חטיבת החדשות ועד לאומבודסמן, מוכנים לאפשר שידור והדפסה של מידע בלתי-מדויק, מוטה ואף חומר בשירות האויב, אז לפנינו גשר קצר מאוד, שאין בו מעקות-תמיכה של אתיקה מקצועית, ביקורת ופיקוח. 

ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, שכינה ב-2007 את התקשורת "חיה פראית שקורעת אנשים ומוניטין לגזרים", העיד בפני הוועדה הציבורית שהוקמה כדי לבחון את דרכי פעולתה של העיתונות שם, והכריז ש"בעלי עיתונים... משתמשים בעיתוניהם בתור כלים להפעלת כוח פוליטי". כאן בישראל, הבעיה קצת אחרת. נבחרי הציבור, שצריכים להיות אחראים על השידור הציבורי על פי החוקים, פשוט ויתרו על תפקידם מתוך פחד, או רגש כניעה והתבטלות. 

באנגליה, האקדמיה לפחות מאפשרת דיון הוגן בנושאים אלה. אוניברסיטת ווסטמינסטר קיימה כנס על אופני התנהלותם של עיתונאים, כולל מה מותר בתחקיר עיתונאי. האם אמצעים לא-חוקיים מותרים, ואם כן באילו מצבים. רגולציה עצמאית מול פיקוח על פי חוק, סוגי תרבות עיתונאית וכן זכות הציבור לדעת מול צנעת הפרט. הלוואי עלינו. 

ישראל מידד