הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 504 מיום 2.8.2012

בסבך של קרן

מפי מי יצאו דברים אלה: "אם מנהל לא רוצה אותך בתפקיד מסוים, הוא לא רוצה, וזה לא משנה מה השיקולים שלו. לנהל על זה קרב זה מיותר בעיניי... אני לא מבזבזת אנרגיה על קרבות מיותרים"? זו היתה קרן נויבך בראיון ל'מעריב' ביום 29.11.2008, הרבה אחרי שיוסף בראל סיים את תפקידה בטלוויזיה, אבל לפני שהודחה מהגשת 'מבט שני'.

זו אותה אישה שבצום תשעה באב כ-20 פעילים חברתיים ועיתונאים הפגינו בעדה, כלומר נגד החלטת ההנהלה לשמור על איזון בשידור, ואף הבעירו צמיגים בכניסה לשערי האולפנים בתל אביב. כנראה שהאג'נדה האישית של נויבך השתנתה מאז ועד היום. לא רק שכל המגזר שהיא קידמה בשנים האחרונות דרך התוכנית שלה בא לעזרתה כדי להדוף את המהלכים של הנהלת 'קול ישראל', היא גם הצליחה לנגוס במחנה שכנגד.

מנחם בן עצמו ציין דבר שידוע לכל: על אף מגוריו בהתנחלות, מבחינה חברתית הוא דווקא שמאל. גם ד"ר מוטי קידר הסתייג משיבוצו לצידה של נויבך ואמר: "נפלתי שלא בטובתי לתוך מאבק בין הנהלת רשות השידור לבין שדרניה... הבהרתי להנהלה שהם עשו פה מעשה מגונה... אני איש מקצוע, אקדמאי, אינני כדור בידי אף אחד".

הבעיה היא שגב' נויבך לא כל כך שומרת על רמה אתית מחייבת של מקצועיות על פי הכללים ברשות השידור. נכון, לא נעים להיתפש כאילו עושים בך שימוש ככלי ניגוח, אבל לפעמים זה מה שדרוש על מנת לשמור על שידור ציבורי, שהוא באמת ציבורי ולא אישי.

ישראל מידד

והיה קטע נוסף שלא נכנס:-

ואם רוצים להיות במועדון של אבירי הפמיניזם, מומלץ ספרו של זאב ז'בוטינסקי, "דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי
" במהדורתו החדשה, שאפילו ענת סרגוסטי, מעמותת "אג'נדה", התלהבה ממנו בביקורת שכתבה ב"מוסף ספרים" של "הארץ". היא חושבת שז'בוטינסקי "גיבש עמדה מנומקת ומתקדמת - גם במונחים של ימינו - על מקומה של האשה, כוחה ויכולותיה...(הוא) הבין לעומק כבר בראשית המאה ה–20 את רעיון השוויון המגדרי, כמעט כאילו נכתבו הדברים היום...תורתו של ז'בוטינסקי ממשיכה להדהד בקרב חוגים רבים גם היום, במאה ה–21." ונשאר לי רק להוסיף, איפה היינו היום אם ענת והדומים לה היו קוראים את הספר כבר לפני כמעט 50 שנה ומשתכנעים מתבונתו אז?