לשאלת האם הראי'ה קוק התיר חתימה בשבת?

מחלקות קשה היא: האם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל התיר לחתום על הפטיציה (העצומה) בעד שחרורו של זאב ז'בוטינסקי, מפקד ה"הגנה" בירושלים בפרעות תר"פ אשר נאסר בידי הבריטים או, שרק התיר לעשות תעמולה למען החתימה ובעצמו נאם בעצם יום השבת על העניין?

לדוגמא:

הרב אליהו [!!] יצחק הכהן קוק התיר לכתוב בשבת – "אלפי חתימות כיסו את גליון הדרישות, שהוגש לשלטונות הכיבוש של בריטניה" כתב עיתון 'הצפירה'.

מצאתי דיווח מעניין משלוש סיבות.

אחת, העדות היא בת-הזמן ממש.

שנית, היא התפרסמה בבטאון דתי, "המזרחי".

שלישית, היא מפי אנשים דתיים.

הנה:

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" שב"בשבע" גליון 504 מיום 2.8.2012

בסבך של קרן

מפי מי יצאו דברים אלה: "אם מנהל לא רוצה אותך בתפקיד מסוים, הוא לא רוצה, וזה לא משנה מה השיקולים שלו. לנהל על זה קרב זה מיותר בעיניי... אני לא מבזבזת אנרגיה על קרבות מיותרים"? זו היתה קרן נויבך בראיון ל'מעריב' ביום 29.11.2008, הרבה אחרי שיוסף בראל סיים את תפקידה בטלוויזיה, אבל לפני שהודחה מהגשת 'מבט שני'.

זו אותה אישה שבצום תשעה באב כ-20 פעילים חברתיים ועיתונאים הפגינו בעדה, כלומר נגד החלטת ההנהלה לשמור על איזון בשידור, ואף הבעירו צמיגים בכניסה לשערי האולפנים בתל אביב. כנראה שהאג'נדה האישית של נויבך השתנתה מאז ועד היום. לא רק שכל המגזר שהיא קידמה בשנים האחרונות דרך התוכנית שלה בא לעזרתה כדי להדוף את המהלכים של הנהלת 'קול ישראל', היא גם הצליחה לנגוס במחנה שכנגד.

מנחם בן עצמו ציין דבר שידוע לכל: על אף מגוריו בהתנחלות, מבחינה חברתית הוא דווקא שמאל. גם ד"ר מוטי קידר הסתייג משיבוצו לצידה של נויבך ואמר: "נפלתי שלא בטובתי לתוך מאבק בין הנהלת רשות השידור לבין שדרניה... הבהרתי להנהלה שהם עשו פה מעשה מגונה... אני איש מקצוע, אקדמאי, אינני כדור בידי אף אחד".

הבעיה היא שגב' נויבך לא כל כך שומרת על רמה אתית מחייבת של מקצועיות על פי הכללים ברשות השידור. נכון, לא נעים להיתפש כאילו עושים בך שימוש ככלי ניגוח, אבל לפעמים זה מה שדרוש על מנת לשמור על שידור ציבורי, שהוא באמת ציבורי ולא אישי.

ישראל מידד

והיה קטע נוסף שלא נכנס:-

ואם רוצים להיות במועדון של אבירי הפמיניזם, מומלץ ספרו של זאב ז'בוטינסקי, "דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי
" במהדורתו החדשה, שאפילו ענת סרגוסטי, מעמותת "אג'נדה", התלהבה ממנו בביקורת שכתבה ב"מוסף ספרים" של "הארץ". היא חושבת שז'בוטינסקי "גיבש עמדה מנומקת ומתקדמת - גם במונחים של ימינו - על מקומה של האשה, כוחה ויכולותיה...(הוא) הבין לעומק כבר בראשית המאה ה–20 את רעיון השוויון המגדרי, כמעט כאילו נכתבו הדברים היום...תורתו של ז'בוטינסקי ממשיכה להדהד בקרב חוגים רבים גם היום, במאה ה–21." ונשאר לי רק להוסיף, איפה היינו היום אם ענת והדומים לה היו קוראים את הספר כבר לפני כמעט 50 שנה ומשתכנעים מתבונתו אז?

מחלון באינטרנט לקיר הברזל של ראש בית"ר

באקראי, נפלתי על אתר ופתאום פרסומת זו עלתה על המסך:

והיא הובילה לאתר זה

כל הכבוד למשרד ראש הממשלה ולמשרד החינוך.

^

דן מירון על הסופר, זאב ז'בוטינסקי

גם הליכוד יכול: דן מירון כתב ספר על ז'בוטינסקי, הסופר

ספר חדש של דן מירון מתעמק בצדו האמנותי של זאב ז'בוטינסקי, שהיה גם סופר ומתרגם גדול: "הוא האמין בספרות ססגונית, תוססת ומלאת הומור"

דן מירון,זאב ז'בוטינסקי הבחירה של פרופסור דן מירון להוציא ספר חדש על זאב ז'בוטינסקי ("הגביש הממקד", הוצאת מוסד ביאליק) עשויה להיראות מוזרה. מה לחוקר הספרות העברית החשוב ביותר כיום ולמנהיג התנועה הרביזיוניסטית, אביה הרוחני של תנועת הליכוד? אבל מירון לא מאס בעיסוק בספרות. להפך. הוא מבקש להזכיר לנו שפרט להיותו מנהיג פוליטי, ז'בוטינסקי פעל גם כסופר גדול וכמתרגם גאוני.

בספרו מנתח מירון את שני הרומנים שכתב ז'בוטינסקי (ברוסית), "שמשון" (1927) ו"חמישתם" (1936), ומנסה להסביר מדוע הגיע לחיבורם בגיל מאוחר כל כך- 47 ו-56 בהתאמה.

"שמשון" הוא רומן תקופתי על שמשון הגיבור שבו מובעת ביקורת דווקא על העם היהודי, שיש בו קטנוניות, חששנות והסתפקות בקיום הישרדותי. הרומן מבטא באופן מפתיע התפעלות מהפלשתים: מההדוניזם, הסדר וההיררכיה שלהם ומנטייתם לאסתטיקה ולהיבט המשחקי של החיים. "חמישתם" מתאר את גורלם המר של חמישה יהודים צעירים באודסה המתבוללת והדקדנטית שלקראת המהפכה הקומוניסטית. באחת מסצנות השיא של הרומן, אחד מהחמישה מספק במסגרת עבודתו כג'יגולו את צורכיהן המיניים של אם ובתה במקביל; האב והבעל הנזעם מעוור בתגובה את עיניו של המאהב הנמרץ בחומצה גופריתית.

לא מוצדק לאבד נכס תרבותי בגלל מחלוקת אידאולוגית. דן מירוןצילום: רלי אברהמיבהמשך מתאר מירון את השפעתו של ז'בוטינסקי המתרגם על השירה העברית עד היום - מהדבקות בהטעמה הספרדית, דרך ההתרחקות משפת הדיבור, ההתנתקות מהנורמה לפיה יש להרבות בציטוטים ובאזכורים של המקורות היהודיים ועד לחידושיו המילוליים. כהרגלו, מירון עושה את כל אלה תוך הפגנת בקיאות עילאית ובלשון זהב שאין לה כמעט מקבילה במכרי הפחם האפרוריים של האקדמיה הישראלית. כמו בקטע הבא: "... [ז'בוטינסקי סבר כי] אל לה לשירה לשחזר מבע הקרוב ללשון הדיבור. היא יכולה להעלות מלשון זו את הפנינים האידיומטיות המתגוללות על קרקעיתה, אך עליה לטהרן ולשבצן בכתרה שלה, שהוא כתר המבע האלגנטי והמוזיקלי".

בשיחה איתו בבית קפה בתל אביב מתגלה מירון כצפוי כמרואיין רהוט ומנומק, בעל משנה סדורה ובהירה, כזה שפחות או יותר מייתר את עבודת המראיין. הקושי היחיד שהציב היה בסירובו לדבר כמעט על כל נושא שהוא פרט לז'בוטינסקי. הנה מה שהיה לו לומר עליו.

ז'בוטינסקי והספרות העברית

"ז'בוטינסקי לא אהב את המסורת הספרותית-תרבותית של תנועת העבודה, שהיתה המסורת הדומיננטית בספרות העברית. זאת היתה מסורת של דיונים, ויכוחים עד הסוף המר, פובליציסטיקה שנמהלת בספרות יפה, וידויים אישיים נוקבים. את האתוס התרבותי הזה, שאחד הנציגים הבולטים שלו היה יוסף חיים ברנר, ז'בוטינסקי דחה. ברנר האמין בהסרת החיץ בין ספרות לחיים, שמה שקורה בספרות צריך להיות אמיתי כמו בחיים. ז'בוטינסקי, לעומתו, האמין במתיחת קו ברור בין השניים וגרס שהספרות צריכה להיות ססגונית, תוססת, מלאת הומור ובעיקר - עשירה ביסוד המשחקי. בשירה, למשל, זה התבטא בהקפדה על חרוזים ומשקל. היסוד המשחקי סימן עבור ז'בוטינסקי את החירות, את החריגה מההכרח. לא לחיות רק לפי הפחד, בהתאם לצורך ההישרדות הבסיסי, אלא לתת מקום ליופי, לחירות ולרוח המשחק".

ז'בוטינסקי והממסד

"ז'בוטינסקי הודר מסיבות פוליטיות על ידי הממסד של מפא"י. אף שהוא מאור בתרבותנו, לא עסקו בו, לא לימדו אותו, לא הוציאו אותו לאור. המחשבה היתה 'במלחמה כמו במלחמה'. ניסיונות הפשרה לא עזרו ולא הועילו. אנשי מפא"י כבשו ל-50 או 60 שנה את העניין הארץ ישראלי הציוני כולו, בחוכמה רבה, בתבונה פוליטית. במובן הזה מגיעה להם מדליה. הם הצליחו להדוף את כל מתנגדיהם, לא רק את ז'בוטינסקי, גם את ויצמן והציונים הכלליים, תוך ברית עם הציונות הדתית, ולכבוש את המבצר. למעשה, אלמלא ברל כצנלסון התעקש, גם עגנון לא היה זוכה להכרה בטענה שהוא גלותי ודתי מדי. במובן זה יש משהו בטענות שמשמיעים היום הימין והדתיים על בית המשפט והאקדמיה בישראל. אבל צריך לגלות בגרות: לא מוצדק לאבד נכס תרבותי כמו ז'בוטינסקי רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית".

ז'בוטינסקי ובן גוריון

"עמדתו של ז'בוטינסקי בעניין הערבים נהייתה בסופו של דבר לקונצנזוס. כל המערכת הציונית הפנימה את דבריו של ז'בוטינסקי בדבר הצורך להקים 'קיר ברזל', כלומר להקים כוח מזוין שיילחם בערבים על הארץ, כי הערבים אימצו לעצמם אסטרטגיה של פתרון הבעיה הציונית באמצעות השמדה. ב-1929 גם בן גוריון הבין שז'בוטינסקי צדק, אחרי מה שהיה בעצם מלחמה בין יהודים לערבים בארץ ישראל. בהקשר הזה, הפער בין מפא"י לרביזיוניסטים היה קטן מאוד בעשור האחרון של המנדט, והוא רק הלך והצטמצם לקראת הקמת המדינה".

לא רק מנהיג פוליטי, אלא סופר גדול ומתרגם גאוני. "הגביש הממקד" כריכת הספרז'בוטינסקי ונתניהו "המחלוקת האמיתית בין ז'בוטינסקי לבן גוריון היתה בעניין הסוציאליזם וההסתדרות. ז'בוטינסקי היה איש כלכלה ולא עסק רק בעניין הלאומי. הוא האמין במשחק הכוחות הכלכליים, בשוק חופשי. במובן הזה ניתן לומר שבנימין נתניהו הוא ממשיך דרכו".

ז'בוטינסקי והליכוד

"מפלגת הליכוד הנוכחית רחוקה מז'בוטינסקי מרחק עצום, ובעיקר מהחילוניות שלו. ז'בוטינסקי היה איש חילוני לגמרי, פתוח לעולם האירופי, ידע שבע שפות, אסתטיקן. בנו ערי אף ניהל את התנועה החילונית בארץ בשנות החמישים וקרא להפרדת הדת מהמדינה. כל זה לא מתאים לציונות של הימין בימינו, שקיבלה מהרביזיוניזם דווקא את החלק הפסאודו דתי שלו, זה שייצג המשורר אורי צבי גרינברג. אצ"ג ניהל כל הזמן מו"מ עם אלוהים, שהכתיב לו חזון על אימפריה מהפרת ועד היאור, אבל ז'בוטינסקי מעולם לא השתמש במונחים כאלה. נימוקיו היו רציונליים, כאלה שאפשר להתווכח איתם, כגון שדרוש מרחב גדול מספיק לקליטת מיליוני יהודים. לכן לא בטוח שז'בוטינסקי היה תומך בהתנחלויות, משעה שהתגלה שיש מספיק מקום ליישב מיליוני יהודים בגבולות הקו הירוק. יכול להיות שהוא אפילו היה מתנגד להן, לא כשמאלן יפה נפש שמרחם על ערבים, אבל משיקולים רציונליים של אינטרסים וסיכויים. אחרי הכל, כשתל חי היתה במצור, ז'בוטינסקי אמר שצריך להחזיר משם את טרומפלדור וחבריו בנימוק שצבא רציונלי לא משאיר עמדה שאי אפשר להגן עליה. דווקא מפא"י לא הסכימה לנסיגה, וזה נגמר כידוע בטבח".

ז'בוטינסקי והימין

"מגל החוקים הנוכחי של הימין ז'בוטינסקי היה מסתייג לחלוטין. חבריו ותומכיו הציעו לו שוב ושוב לאמץ לעצמו מעמד פשיסטי של דוצ'ה בתנועתו, והוא סירב - מפני שהיה דמוקרט ליברל מובהק. ז'בוטינסקי לא הסכים בשום אופן לוותר על המשחק הדמוקרטי. בניגוד למנהיגים רבים של הימין היום, הוא מעולם לא דיבר בטון של הפחדה, כי הוא ידע שפחד עלול להוביל לפעולה לא רציונלית. ז'בוטינסקי היה נואם מזהיר, והאמין שתמיד צריך להצביע על סיכוי, תקווה, לא לעורר את שלהבת הפחד".

ז'בוטינסקי והפוליטיקה

"בראשית הציונות היו אמנים והוגים רבים שזכו בעמדות הנהגה - הרצל שהיה מחזאי, אחד העם, מקס נורדאו, שהיה אחד הסופרים הידועים באירופה של התקופה וכמובן ז'בוטינסקי. זה יכול לאפיין רק תנועות בתחילתן דרכן, לפני שצריך להתלכלך בפרקטיקה הפוליטית המעשית והקטנונית".

^

אורי אבנרי על זאב ז'בוטינסקי

הכתיבה הצחה של זאב ז'בוטינסקי

אורי אבנרי 27.09.2011

מעולם לא ראיתי אותו בעיני. מעולם לא שמעתי את נאומיו הגדולים. זאב ז'בוטינסקי הקסים אותי באמצעות המילים הכתובות. ואילו מילים! סגנון בהיר, בלי התחכמויות, היגיון חד כתער. הייתי נער בן 14, והוקסמתי מן היושר האינטלקטואלי, מהחוסר הגמור של צביעות. כבר בשנות ה-20 קבע שיש עם ערבי פלסטיני, ולעג למנהיגים הציונים שהכחישו זאת וניסו לשחד את הערבים. הוא היה לאומן תקיף וליברל אמיתי, כדוגמת לוחמי השחרור האיטלקים, שאותם העריץ.

בהשפעתו הצטרפתי לארגון הצבאי הלאומי. קראתי את מאמרו השבועי בכל יום שישי, עד יום מותו. כשלא הופיע, חשתי במחסור כמעט גופני. אחרי פטירתו ביוני 1940 התחלתי לפקפק בדעותיו. שללתי את התנגדותו להסתדרות ולקיבוצים, את התחברותו לשכבות הריאקציוניות, את הסכמתו לרצח ערבים חפים מפשע בפעולות "תגובה", את כניעתו לדתיים, למרות שהיה אתאיסט גמור וקנאי להפרדת הדת מן המדינה. אז פרשתי גם מאצ"ל. אבל אחרי כל השנים האלה, אחרי אלפי מאמרים שכתבתי, נשארה אצלי ההערכה לסגנונו כמודל לכתיבה צחה.

ז'בוטינסקי: קודם בר וכעת, להקה

השם ז'בוטינסקי מתחיל לתפוס תאוצה תודעתית מודרנית.

קודם היה בר בירושלים, בקומה ראשונה של הבית ברח' שמעון בן-שטח בו נאסר בעקבות פעלות ה"הגנה" בירושלים שראש בית"ר עמד בראשה נגד הפרועים הערבים בפסח תר"פ.

והנה, ראה ראיתי להקה אשר אימצה לעצמה את השם "נהגי הפרדות" וכיודע, ז'בוטינסקי נפרד מתרומפלדור על רקע צורת ההתגייסות לצבא הבריטי כחיילים ב"גדוד נהגי הפרדות" שקדם לשלושת הגדודים הקרביים של קלעי המלך שנלחמו לא בגליפולי אלא בארץ-ישראל:-

^

על ז'בוטינסקי בכנסת ישראל

קטעים מתוך ישיבה 268 של הכנסת ה-18 שציינה את יום הסתלקותו של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי"

ראובן ריבלין:

...מכובדיי, בקיץ 1940, לפני שבעים ואחת שנים, נדם לבו של זאב ז'בוטינסקי. וכך אמר מנחם בגין מורי, וגדול תלמידיו של ז'בוטינסקי, לזכרו: "נעצמו העיניים - שהיטיבו לראות מעיני כל בני דורנו; עמד הלב- שכלו אהבה לעם הדווי, ושותק המוח, שהעמיק חשוב יותר מכל בני תקופתנו". ז'בוטינסקי לא היה סוציאליסט, על כך אין ויכוח. הוא היה ממתנגדיה המובהקים של הציונות הסוציאליסטית ושל שיטתה הכלכלית. ואולם, כמי שחזר והכריז ש"כל יחיד הוא מלך", תהיה זו טעות לחשוב שהתנגדותו נבעה מגישה המפקירה את היחיד לשיניו של בעל ההון ולחסדיו של השוק החופשי. בל נטעה, משנתו הכלכלית-חברתית של ז'בוטינסקי היא לא זאת שנוסחה מאחר יותר על-ידי מילטון פרידמן. משנתו של ז'בוטינסקי היא זאת שהקדימה והיטיבה לשרטט את דמותה של מדינת הרווחה, הרבה לפני שהיה זה מושג שגור בפי כל. בעולם שהיטלטל בין משטרים טוטליטריים רצחניים, הנאציזם מזה והקומוניזם מזה, משנתו הכלכלית-חברתית של ז'בוטינסקי הייתה מגדלור של שפיות וקדמה.

ככל שחולף הזמן הולך ומתברר כוחו הנבואי של ז'בוטינסקי, אשר ידע להבחין כבר אז בין ליברליזם סוציאלי, לקפיטליזם דורסני. ז'בוטינסקי הבין שאותו היחיד, עליו הוא הגן בחירוף נפש, עשוי להידרס בתחרות הפרועה של השוק החופשי. בבסיס החזון הכלכלי-חברתי שלו הוא הציב את היסוד הערכי של חמשת המ"מים. אותם חמישה מ"מים המתנופפים היום על דגלי המחאה: הזכות למעון, הזכות למזון, הזכות למרפא, הזכות למורה והזכות למלבוש. ז'בוטינסקי ראה בזכיות האלה את חובתה היסודית של המדינה כלפי אזרחיה. חמשת המ"מים הם לב לבה של המורשת החברתית הרויזיוניסטית. הם מצפן חברתי-מוסרי, והם תנאי ליכולתו של הפרט לממש את חירותו.

מכובדיי, המחאה החברתית הנוכחית היא הזעקה ל'חמשת המ"מים'. היא מחאה שהימין הנאמן למורשתו של ז'בוטינסקי, מבין אותה ומאמץ אותה אל ליבו. היא מבטאת את התביעה, להשיב את דמותה של החברה הישראלית כמדינת רווחה, כחברה צודקת. וכך כתב זאב ז'בוטינסקי: "אין כישראל באמות העולם שעד לתחתית תהומות מצפונו, הנה הוא חדור אותו הצמא ליושר חברתי". המחאה הנוכחית, רבותיי, היא תשוקה ליושר חברתי.

מכובדיי, בעשורים האחרונים נראה שאבדנו את דרכנו. זנחנו את היסודות האידיאולוגיים מהם ינקנו את השראתנו. ניהולה של הכלכלה הישראלית ברמת המקרו, נעשה ביד רמה, והצעיד את ישראל לשיעורי צמיחה יוצאי דופן, ולשיעור אבטלה מהנמוכים בתולדותיה. בעוד שמדינות מסביב ספגו פגיעה אנושה במשבר הכלכלי האחרון, ביניהן יוון, ספרד, אירלנד ואף ארצות הברית, מדינת ישראל, בזכות העומדים בראשה בקדנציה הזאת ובקדנציה הקודמת, צלחה את המשבר ביציבות מעוררת השתאות. ואולם, נדמה שמרב שיקולי מאקרו לא הבחנו, כיצד הפלנו חללים במיקרו. ממשלת ישראל, מימין וגם משמאל, לא המליכו עליהם את היחיד כמלך, ואולי אף ראו בו מכשול לצמיחה.

חטאנו למשנתו של ז'בוטינסקי ולמורשת היהודית, אותה הוא נשא בגאווה. ברור, כי המצוקות החברתיות לא נולדו בקדנציה הנוכחית, הן פרי באושים, הזנחה של שנים. כך עם מעמדו המידרדר של המגזר הציבורי, כך עם בועת הנדל"ן, כך עם פני החינוך וכך עם מחירי הצריכה. ואולם, לפתחן של הממשלה הזאת והכנסת הזאת, מונחת הזדמנות לתקן את הדרוש תיקון, ולהביא את המשברים הנוכחיים לידי פתרון. עלינו לאפשר לממשלה הנוכחית להמשיך בעבודתה המאומצת והנמרצת למען רווחתו של הציבור כלו.

ולפני סיום, אבקש לומר, אני חושש היום ממה שאני מזהה כניצנים של אנרכיה. עלינו לזכור, כי לצד הזכות הקדושה של המחאה, ל"משחק הדמוקרטי" כללים קדושים משלו. אוי ואבוי לנו, אם המחאה הנוכחית תגלוש לפסים של הרס וחורבן, אם האנרכיה תחליף חלילה את הדמוקרטיה. תלמידיו של ז'בוטינסקי, הממלאים היום את שורות הבית הזה מהקואליציה ועד האופוזיציה, אינם צריכים לצאת מעורם כדי להיענות לאתגר הנכון להם, אלא לשוב הביתה לבית מדרשו של ז'בוטינסקי.

אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לומר דברים ביום זה. אדוני ראש הממשלה, ולאחריו תישא דברים ראש האופוזיציה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

...לפני שבוע התרגשתי. מכון ז'בוטינסקי הביא לי את כרך אגרות ז'בוטינסקי משנת 1936, שיצא זה עתה לאור, והספר ריגש אותי לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, כי הוא מכיל מכתב אישי של זאב ז'בוטינסקי מ-1936 אל אבי, שהיה אז בן 26, והוא מדבר במילים נרגשות, אפילו פיוטיות, על סבי ז"ל...

- - -

...ובהתייחסות למשבר הנוכחי, ז'בוטינסקי אמר משהו שלדעתי ישים בצורה נפלאה. הוא אמר: "בכוחו של המשטר הבורגני..." - כך הגדירו באותם ימים משטר דמוקרטי – ליברלי – "...בכוחו של משטר זה לא רק לסבול זעזועים בלי להתערב אלא אף לכלול אותם בתוך שיטתו". והוא מוסיף: "..וכן להבטיח לעצמו אפשרויות אין ספור של השתכללויות. אני מאמין ביציבותה של שיטה זו". כלומר, הוא האמין שמשטרים דמוקרטים חופשיים מסוגלים לתקן את עצמם. וזה מה שאנחנו עושים עכשיו. אנחנו נתקן עיוותים, לפעמים גם עוולות של שנים, והגישה של ז'בוטינסקי היא נכונה. הוא הבין שלא רק שצדק חברתי אינו מנוגד לשוק החופשי. הוא הבין שצדק חברתי תלוי בשוק החופשי. אנחנו רואים מה קרה בחלקים מסוימים של הגוש המזרחי או בגוש המזרחי כולו שדיבר על צדק חברתי שמנוגד לשוק החופשי ואנחנו רואים מה קורה בחלקים אחרים בעולם אבל אנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות.

יש לנו תיקונים שאנחנו צריכים לעשות. בכל אותם חמשת המ"מים. בראש ובראשונה במ"ם הכבד ביותר, שהוא המעון. שם אין קרטל של השוק הפרטי. שם יש קרטל עוד יותר גרוע. שם יש קרטל ממשלתי. ואת זה אנחנו מתקנים. אני לא ארחיב, אבל אתם יודעים שאנחנו מנסים להקל בביורוקרטיה הנוראה הזו שחונקת- -

...המ"ם השני שאזרחי ישראל סובלים ממנו – המזון. גם הוא מוחזק בקרטלים שהיו היסטוריים, בשליטת הממשלה או חצי בשליטת הממשלה, ואנחנו מנסים לשנות זאת. התחלנו במשק החלב ונצטרך לטפל גם בהמשך. העובדה שיש לנו כלכלה חופשית מאפשרת לנו לטפל במ"מים האחרים. במורה, כשיש כסף בקופה אפשר לתת מיליארדים להשכלה הגבוהה ועכשיו ברפורמות אחרות, כי אין אפשרות לתת צדק חברתי, אין אפשרות לתת את הטיפול הנדרש בלי שתהיה אותה צמיחה, בלי שהעץ יצמיח את הפרות. אם רק קוטפים וקוטפים, בסופו של דבר, ולא עודרים ולא משקים, מדי פעם גוזמים את העץ, הרי הוא לא יכול להניב פרות. ומהר מאד כל אחד יכול לקטוף אבל מוכרחים לגדל, במקביל, גם את העץ. העובדה שיש לנו עץ כלכלי צומח מאפשר לנו לעשות גם את הטיפול הדרוש במערכת ההוראה, מערכת החינוך. אני לא מדבר על מלבוש כי אחד הדברים שקרו, ודן מרידור הרבה פעמים מזכיר את זה – זה שפתיחת השווקים ליבוא ולתחרות הורידו את מחירי הלבוש, הרי איננו מייצרים כאן יותר טקסטיל או בגדים. אנחנו קונים את זה במחיר תחרותי למדי כי זה פתוח לתחרות.

והמ"ם האחרון – המרפא. גם בו אנחנו צריכים לטפל, והבעיה הזו תיפתר כי יש בכוחנו היום, יש לנו את המשאבים. הבעיה הזו יכולה להיפתר והיא תיפתר כי יש לנו את המשאבים לתת את המענה. עושים את זה כבר, חלקית, ברפואת שיניים חינם, בתוספת תקנים, אבל יש עוד עבודה, וזה מתכנס, לדעתי, לפתרון, אני מקווה, בקרוב.

ז'בוטינסקי היה מאמין גדול בערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה: בחופש, בזכויות הפרט, בשוויון הזדמנויות אמיתי. הוא נפטר לפני 71 שנים אבל משנתו החברתית והמדינית והביטחונית, ששורשיה נטועים עמוק בתנ"ך ובמורשת עמנו, פועמת בשאיפתנו לבסס את ישראל כחברה חופשית משגשגת וצודקת.

היו"ר ראובן ריבלין:

תודה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין כאחרונת הדוברים את ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה.

ציפי לבני (קדימה):

מכובדיי, אדוני היושב ראש, משפחת ז'בוטינסקי, חבריי חברי הכנסת. אני רוצה קודם כל להודות לחבר הכנסת רוני בר און שבזכות יוזמתו אנחנו מציינים את היום הזה בכנסת כי במשך הרבה שנים משנתו של ז'בוטינסקי היתה לא ברורה מחוץ לכותלי אולי תנועה מסוימת או מפלגה מסוימת ובמשך שנים גם עיוותו את משנתו. לקחו מתוך תורה שלמה, מעמיקה, מורכבת, חובקת כל נושא, רק את אותה זווית שניתן היה להשתמש בה ככלי ניגוח פוליטי, של ממשיכי דרכו, בין אם צמאי דם, קראו להם "פאשיסטים", "רודפי מלחמה ולא שלום", "לא חברתיים, נגד העובדים", ועוד כהנה וכהנה, ובמשך שנים צריך היה להילחם בדימוי הזה שאין רחוק ממנו מן האמת, ומן התורה של ז'בוטינסקי כולה. ולכן ההזדמנות הזו כאן בכנסת היא הזדמנות חשובה מאין כמוה, במיוחד היום, כי גם אם יש הרבה פעמים מקרים שבהם אומרים אחרי הרבה שנים אחרי מותו של תלמיד או הוגה דעות – אומרים: זה מרתק בהיבט ההיסטורי, זה מעניין ברמה הפילוסופית, אבל זה לא רלבנטי להיום כי העולם השתנה...

.