"כרמי שלי לא נטרתי"

עמת 21537-05-15

בפני כבוד השופט כרמי מוסק

העוררת-המשיבה שכנגד

(להלן: "העוררת") מדינת ישראל

באמצעות ב"כ עו"ד שירה קרוואני-ארד

נגד

המשיב-העורר שכנגד

(להלן: "המשיב") יהודה יהושע גליק

באמצעות ב"כ עו"ד יצחק בם

החלטה

1. לפני ערר שהגישה המדינה (תיקרא להלן: "העוררת"), וערר שכנגד שהגיש המשיב (ייקרא להלן "המשיב"), על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת מ' קסלסי), בתיק מ"ת 20926-10-14, מיום 4.5.15, לפיה החליט בית המשפט להקל בתנאי השחרור של המשיב, כך שיוכל לבקר בהר הבית בתנאים הבאים: "המשיב זכאי לביקור בהר הבית אחת לחודש. מועד הביקור ושעת הביקור ייקבעו באופן בלעדי על ידי המשטרה, וזו תודיע למשיב 24 שעות קודם לביקור על מועדו; המשיב ילווה באדם אחד בלבד נעדר עבר פלילי אשר יסייע לו, אם תש כוחו ויזדקק לעזרה פיסית בהסעת כסא גלגלים או תמיכה אחרת; נאסר על המשיב להחזיק טלפון חכם או מצלמה בעת הביקור, על מנת שלא יוכל להתגרות בציבור המוסלמי, כפי שנטען שעשה באירוע נשוא כתב האישום; נאסר על המשיב לקרוא כל קריאה בקול רם לעבר ציבור כלשהו; כל הפרה של תנאים אלו או התנהגות שלדעת קצין משטרה מהווה הפרת סדר, תקצר באחת את הביקור ותהווה עילה לבקשה לעיון חוזר בהחלטה זו על ידי המדינה", זאת לאחר שבהחלטות קודמות נאסר על המשיב לבקר בהר הבית, וכחלק מתנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט, בעקבות כך שתלוי ועומד כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בכתב האישום נטען כי בעת שהמשיב סייר ברחבת הר הבית בירושלים התפתחו בינו לבין מבקרים מוסלמים במקום עימותים. המתלוננת שהייתה בדרכה לצאת מהמקום נדחפה על ידי המשיב ונפלה ארצה. כתוצאה מכך נגרם למתלוננת שבר בידה.

2. נושא עלייתו של המשיב להר הבית בהקשר להליך המתנהל בבית משפט השלום נבחן במהלך מספר דיונים, הן לפני הגשת כתב האישום והן לאחריו, ובעניין זה ניתנו מספר החלטות בעבר.

3. בתי המשפט חזרו ואסרו על המשיב לעלות להר הבית כחלק מתנאי שחרורו, הן לפני הגשת כתב האישום ואין לאחריו.

4. במיוחד יש להדגיש את החלטת בית משפט זה (כב' השופט א' רומנוב), בתיק עמ"ת

49021-11-14, מיום 4.12.14, שניתנה לאחר שהוגש ערר על החלטת בית משפט השלום, שקבע את תנאי שחרורו של המשיב לאחר הגשת כתב האישום. במסגרת החלטתו דן בית המשפט המחוזי בירושלים בשאלת מסוכנותו של המשיב ותנאי שחרורו.

5. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום. בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בשאלה זו, התייחס למכלול הראיות שבתיק החקירה וקבע כי לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

6. באשר לשאלת המסוכנות הנשקפת מהמשיב, קבע בית המשפט כי לא מצא שנפלה טעות בהחלטת בית משפט השלום להורות על הרחקתו של המשיב מהר הבית.

7. בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח שהמשיב אינו אדם אלים וכי לא הגיע להר הבית במטרה לתקוף ולגרום להתרחשות האירוע המיוחס לו בכתב האישום, אלא מדובר במעשה שנעשה בלהט העימות שפרץ בין המשיב לבין קבוצת הנשים שהייתה באזור הר הבית באותו יום. בית המשפט התרשם מצילומים שהוצגו וקבע, כי עולה מהם שהמתח השורר בין המשיב לבין קבוצות המוסלמים הנוכחות באזור הוא רב. הוסיף בית המשפט וקבע, כי קיימת אפשרות סבירה להתרחשות אירוע דומה בעת נוכחות המשיב במקום, והדבר עלול להביא להסלמה במקום, מה עוד שמחומר הראיות עלה שהמשיב אינו מקבל את מרות השוטרים, וכי המשיב החל לפתע לרוץ במעלה המדרגות לעבר המקום בו נכחה קבוצת נשים מוסלמיות, זאת כדי להגיע למדרגות טרם ימנעו זאת ממנו השוטרים. מהראיות עלה, כי המשיב התגרה בשוטרים וצילם שוטרים כדי להוכיח שהם מצדדים באנשי הווקף.

8. בהמשך התייחס בית המשפט המחוזי לנושא הר הבית עצמו, היינו כי אין מדובר במקום רגיל, אלא במקום רגיש במיוחד, שבו שורר מתח רב בין הקבוצות השונות ואיש אינו יכול להבטיח שאירוע דומה או חמור ממנו לא יתרחש שוב.

9. לפיכך קבע בית המשפט כי קיים יסוד סביר לחשש כי הימצאות המשיב בהר הבית עלולה לסכן את ביטחונו של אדם וביטחון הציבור, ועל כן לא מצא מקום לשנות את החלטת בית משפט השלום בדבר הרחקת המשיב מהר הבית עד לתום ההליכים המשפטיים.

10. מאז ניתנה החלטה זו, כך טוען המשיב, חל שינוי בנסיבות הקשורות למסוכנותו, המצדיק שינוי התנאי של הרחקתו מהר הבית, וזאת בשני מישורים: האחד, פציעתו הקשה של המשיב בעקבות כך שנורה מטווח קצר ונפגע באופן חמור, ולמעשה מצבו הרפואי של המשיב היום מפחית את החשש כי יוכל ליצור מהומה כלשהי או לנקוט בצעדים פיזיים או אחרים, כך שהחשש להתפרצות אלימה בהר הבית עקב מעשים כלשהם מצד המשיב אינו קיים עוד; שנית, המשיב מצביע על חלוף הזמן מאז הורחק מהר הבית, שעה שהמשיב קיים אחר התנאים שהוטלו עליו, דבר המגביר את האמון שיש ליתן בו היום ומהווה שיקול נוסף לעיון חוזר בתנאי השחרור.

11. בעקבות כך הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום. החלטת בית משפט השלום היא נשוא הערר והערר שכנגד שהגישו הצדדים.

12. בית משפט השלום התייחס בהחלטתו למכלול הטענות שהעלו לפניו הצדדים, וקבע כי אין מקום לסטות מהמסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט קבע, כי העובדה שקיימת היום הקלטה מרשת הקשר של המשטרה בהר הבית ממנה עולה כי "האירוע עבר בשלום" אין בה כדי לשנות דבר. בית המשפט גם דחה את טענת המשיב בדבר פגיעה בחופש העיסוק, שכן לדעת בית המשפט המשיב יוכל להתפרנס מהדרכת תיירים גם במקומות קדושים אחרים.

13. באשר למסוכנות המשיב קבע בית המשפט, כי הפוטנציאל הנפיץ בהר הבית טמון לא רק במשיב, אלא גם באנשים ובקבוצות השונות מהמגזרים השונים ובעלי השתייכות לאומית או דתית מסוגים שונים, וכי ידוע שכל מעשה התגרות ולו קל עלול להביא לאירועים קשים וחמורים. לפיכך סבר בית משפט השלם, כי בעת בה הוחלט על הרחקת המשיב מהר הבית הייתה הצדקה לכך לאור המסוכנות הנשקפת ממנו.

14. יחד עם זאת בחן בית המשפט את פני הדברים לעת הזו, זאת לאור שינוי הנסיבות אותן קבע בית משפט השלום, המצדיק התערבות בתנאי השחרור, בהתייחס למצבו הרפואי של המשיב, שעה אשר שכוחו אינו עומד לו במותניו וכן בהתייחס לחלוף הזמן מאז הורחק המשיב מהר הבית.

15. בית המשפט קבע כי מצבו הרפואי של המשיב אינו שנוי במחלוקת, היינו כי חלה הרעה במצבו הפיזי. עוד קבע ביצת המשפט כי בהחלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי אמנם אוזכר נושא ההתנקשות במשיב ופגיעתו הקשה, אך יחד עם זאת הדבר לא היווה נימוק בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחיית הערר שהגיש המשיב, ומכאן שכיום ניתן לראות במצבו הרפואי והפיזי כנסיבה חדשה שיש להביאה בחשבון.

16. עוד קבע בית המשפט, כי חלוף הזמן גם הוא שיקול שיש להביאו בחשבון לטובת המשיב, כפי שהדבר נבחן לגבי כל אדם המשוחרר בתנאים מגבילים.

17. עוד התייחס בית המשפט לעובדה, כי ההליך העיקרי עוד רחוק מסיום, ואכן עיון בתיק בית משפט השלום מלמד כי ישיבות לשמיעת ראיות נקבעו לחודשים 12/15 ו-1/16.

18. בית המשפט קבע עוד בעניין המסוכנות, כי לטעמו הוכח שקיימת סכנה ברמת וודאות קרובה, שעצם נוכחות המשיב בהר הבית תביא לתסיסה ולאירועים חמורים, ומכל מקום לא הוכח בוודאות קרובה כי התרחשויות כאלה עלולות להתרחש ממעשי המשיב עצמו, ובכל מקרה, במידה שהמשטרה תאסור על המשיב את הכניסה להר הבית, הדבר אינו אמור להיעשות במסגרת ההליך הפלילי.

19. הצדדים חזרו על עמדותיהם וטענותיהם בהרחבה, הן במסגרת הערר שהגישו והן בטיעוניהם בעל פה בבית המשפט, כאשר כל צד דבק בעמדתו. העוררת טענה, כי בית המשפט שגה שעה שסבר שהתרחש שינוי נסיבות המצדיק ביטול התנאי המונע מהמשיב כניסה לתחומי הר הבית. עמדת העוררת הייתה, כי מסוכנות המשיב נותרה כשהייתה, ופציעתו אינה משנה מסוכנות זו שכן עצם הימצאותו בהר הבית עלולה להביא בוודאות קרובה למעשים אלימים ולהתלקחות. לטענת העוררת מצב זה לא חלף, ועל כן אין משמעות לחלוף הזמן.

המשיב טען, כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה להגבלה שהוטלה עליו. לטעמו, לא נובעת מצדו מסוכנות כלשהי או חשש למעשים אלימים. המסוכנות נובעת דווקא מצד קבוצות מוסלמיות קיצוניות, המנצלות את שהיית המשיב בהר הבית כדי ליצור אירועים אלימים ומהומות, ודווקא תפקידה של המשטרה היא למנוע התנהגות זו ולהגן על המשיב, ועל כן אין מקום למנוע ממנו להגיע להר הבית. כשהוא קשור לכיסא גלגלים, וכך יוסר החשש למעשי אלימות או התגרות מצדו.

20. נראה, כי הבסיס לדיון הוא העובדה שכנגד המשיב תלוי ועומד כתב אישום המייחס לו תקיפה הגורמת חבלה של ממש, שעה שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום. מכאן, שלצורך דיון זה לא ניתן לראות במשיב אדם מן השורה, המבקש לעמוד על זכותו לבקר בהר הבית, אלא כמי שבעת ביקורו שם, לכאורה, גרם להתרחשות עובדות המיוחסות לו בכתב האישום.

21. לפיכך, חובה על בית המשפט לבחון היטב את פני הדברים, בין היתר, על רקע המצב הנפיץ בהר הבית, מצב הידוע לכל, ובתי המשפט בהחלטותיהם השונות חזרו ותיארו את הדברים במתחם הר הבית, כך שלמצב זה ישנה השלכה שעה שבוחנים תנאי שחרור של מי שעבר לכאורה עבירת אלימות במתחם הר הבית.

22. לאור זאת, אינני סבור כי "מעבר הזמן" יכול להוות, כשלעצמו, שיקול שיש בו כדי להצדיק בחינה המחודשת של תנאי השחרור והרחקת המשיב מהר הבית עד תום ההליכים בעניינו.

23. עולה השאלה, האם יש במצבו הרפואי של המשיב כדי להטות את הכף לשינוי תנאי הרחקתו מהר הבית. כאמור, בית משפט השלום סבר כי הוכח לפניו שכוחו של המשיב אינו עוד במותניו, דבר המפחית את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו.

24. המשיב מצדו טען, כי הוא זכאי להסרת ההגבלה, וכי לטעמו הוא זכאי לבקר באופן חופשי בהר הבית כשהוא מצויד במצלמה, וזאת כדי לצלם את המתרחש בהר הבית, כולל התנהלות המשטרה, אשר לטעמו אינה ממלאת את תפקידה בהשלטת הסדר והחוק הישראלי במקום.

25. נראה, כי ניתן ללמוד מדברים אלה של המשיב, אשר נאמרו במהלך הדיון, כי המשיב רואה את תפקידו כמי שאמור לבחון את הנעשה במתחם, לתעדם ולעמוד על דברים שנראים לטעמו כבלתי צודקים וכעומדים בניגוד לחוק הישראלי, וכדומה. דברים אלה מלמדים כי המשיב אינו בגדר מבקר במן השורה במתחם הר הבית, אלא הוא מייחס לעצמו תפקידים של מי שאמור לפקח על עבודת המשטרה, לתעד את המעשה בהר הבית וכדומה.

26. לטעמי, דברים אלה כשלעצמם יכולים ללמד על חשש להתלקחות אירועי אלימות במידה שהמשיב יחזור וייכנס למתחם הר הבית טרם הסתיימו ההליכים בעניינו.

27. אוסיף ואומר, כי בעת שניתנה החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי, עמד לנגד עיני בית המשפט מצבו הרפואי של המשיב (ראה: סעיף 13 להחלטת בית המשפט). יחד עם זאת, בית המשפט לא התייחס לעניין זה שעה שדן במסוכנות הנשקפת מהמשיב, בשיקול להפחית את רמת המסוכנות.

 

28. לפיכך, סבורני כי באופן ממשי לא חל שינוי בנסיבות באופן שיש בו כדי להביא למסקנה אליה הגיע בית משפט השלום, היינו כי יש לאפשר למשיב להיכנס למתחם הר הבית, ולו פעם בחודש. לטעמי, המסוכנות והסכנה להתרחשות אירועים דומים לא חלפה, ומכאן שאין כל הצדקה לבטל או לשנות את התנאים שנקבעו בעבר, לפיו המשיב יורחק מהר הבית עד לתום ההליכים התלויים ועומדים כנגדו. לפיכך, ערר המבקשת – מתקבל, וערר המשיב – נדחה.

ניתנה היום, י"ז סיוון תשע"ה, 04 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

כרמי מוסק, שופט

^