רשימתי לגליון 338 של "בשבע" בטור של מיקרוסקופ
ביעור החמץ של התקשורת
ערב פסח. נקיון. ביעור החמץ. זה מה שנשאר לנו. וגם אם אתם קוראים טור זה בחג, החמץ הזה, על סמך היסוד של בל-ייראה ובל-יישמע, הוא די וירטואלי גם אם הוא עבירה גדולה מאוד. אז, הנה רשימתי אבל היא שבורה ולא שלמה.
1. הסיקור של רצח הנער שלמה נתיב בבת-עין של "ידיעות אחרונות" עם הכותרת המטילה את כובד האחריות ותשומת לב הצבור לא לטרור, לא למחבל, לא לחייתיות של המעשה אלא על תושבי הישוב כאילו הם האשמים, כותר המבשרת: "חשש: מתנחלים ינקמו רצח שלמה בן ה-13". ובעקבותיו, "מעריב", אשר פרסם כותרת גדולה: "חשש: פיגוע נקמה יהודי".
2. "הארץ" אשר קידם בצורה נלוזה וללא עובדות ממשיות את מסע ההלקאה העצמית בענין "פשעי מלחמה" של חיילי צה"ל בעזה. עמוס הראל לא מרפה ואף גורר אחריו שת עפר שלח מ"מעריב" על מנת, בכוח, להכפיש ולהעמיד אל עמוד הקלון את כל המערבת הצה"לית כדי להצדיק טעות בהבנת המקרא שלו.
3. חיים יבין, אשר בדבריו כיו"ר ועדת הפרס פראט לסיקור סביבתי בתקשורת ביום 31.3 אמר, בין היתר, ש"הממשלה בראשות בנימין נתניהו [...] מזכירה לנו בצורה נוקבת כמה אנחנו זקוקים לטיפול אקולוגי. הממשלה הזאת היא רעש, זיהום ומחלוקת...הממשלה הזאת היא השתקפות של המאבק על איכות חיינו. האופוזיציה לה היא ההשתקפות של ההגנה על האקולוגיה שלנו. המצב קריטי למדי, האוויר המחניק, הים המזדהם והיבשה המתכסה... ". ורק לחשוב שהייתי כותב משהו כגון "התקשורת הישראלית האלקטרונית ברובה מזהמת את הערך המוסרי והאתי שבמקצוע העיתונאות.
4. מהקרה האקדמית של ד"ר איילת כהן שהוצג בכנס ה-13 של האגודה לתקשורת שבמכלל קרית אונו. במחקר, היא מדברת על התמודדות התקשורת עם הצורך (?) להתייחס אל אנשי החמאס כגורמים מדיניים ולא רק כחברים בארגון טרור.
תמה ולא נשלמה.
חג כשר ושמח.
ישראל מידד
